הרב יוסף חיים, המכונה גם “הבן איש חי” על שם ספרו המפורסם, היה אחד הרבנים הבולטים ביהדות המזרח. הוא נולד בבגדאד בשנת 1835 למשפחת רבנים ידועה, שימש הרב הראשי של בגדאד, והיה פוסק, פייטן, דרשן ומקובל שכתב עשרות ספרים והשפיע על קהילות מזרחיות רבות, מארץ ישראל ועד הודו. הוא נפטר היום לפני 115 שנה, בי”ג באלול התרס”ט, 30 באוגוסט 1909.
אף על פי שלא נשא משרה רשמית, לא היה ספק בדבר מנהיגותו. הובאו אליו שאלות הלכתיות לא רק מתוך קהילת בגדאד אלא הוא עמד בקשרי מכתבים גם עם רבני קהילות אחרות, קרובות ורחוקות. הרב יחזקאל משה הלוי, ראש הדיינים בבגדאד, אמר עליו: “אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר אחר דבריו” (מתוך: ההקדמה ל”רב ברכות”).
פופולריות במיוחד היו הדרשות שנשא מדי שבת, שמשכו קהל רב, משום שהיה נואם רב קסם. בעיתון “הדובר” שראה אור בעברית בבגדאד מסופר על הקהל שגדש את בית הכנסת הקטן של בגדאד, בן כ-1,000 מקומות, בזמן דרשותיו: “באשר אין ערך למתוק לשונו וחן שפתיו רבים ישתוקקו לשמוע שמץ מנהו… כנהוג עם כל זה לא היה מקום פנוי בבית הכנסת מריבוי עם אשר שם”. את דרשותיו הוא נשא בערבית-יהודית, כדי שכל הקהל יבין אותן – גם אלה שלא יודעים עברית.
כמעט את כל ספריו בעברית הוא כתב בעברית, אך לעיתים כתב גם בערבית-יהודית: כך, כאשר רצה שדבריו יגיעו אל נשים, שלא קראו עברית, כתב את ספרו “קאנון אל נסא” (חוק הנשים) בערבית-יהודית. גם מבחינה רעיונית הוא גילה פתיחות וסקרנות: הוא קרא עיתונות עברית שהחלה להתפרסם אותה עת, והיה בקי במדעים וברעיונות ההשכלה. כל עוד רוחות ההשכלה לא סתרו את תורת ישראל – הוא היה פתוח להן.
הבטחה בבור
הבן איש חי קיבל על עצמו את הנהגת קהילת בגדאד בשנת 1859, לאחר מות אביו, ששימש עד אז הרב הראשי של בגדאד. מייד בתום השבעה על אביו הוא נשא את דרשתו הראשונה, ומאז הנהיג את קהילת בגדאד במשך 50 שנה ברציפות, עד מותו באותו תאריך בדיוק שבו נשא את דרשתו הראשונה: י”ג באלול.
מילדות הוא ייעד את עצמו לתורה. בהקדמה לאחד מספריו, “אמרי בינה”, הוא מספר כי כאשר היה בן שבע נפל לתוך באר עמוקה תוך כדי משחק, ונדר כי כאשר יֵצא מהבור יקדיש את חייו ללימוד תורה – וכך היה. ואולם, לצד חיי התורה הוא לא ויתר על פרנסה: הוא התפרנס מעסק שאותו ניהל יחד עם ארבעת אחיו, וסירב לקבל שכר כרב קהילה. הוא גם מימן מכיסו את הוצאות ספריו, ונהג אף לשלוח את ספריו להדפסה בירושלים כדי לעזור בפרנסת אנשי העיר.
עפר מארץ ישראל על רצפת בית הכנסת
הרב יוסף חיים היה מזכיר בדרשותיו רבות את ארץ ישראל, עודד תרומות של בני קהילתו לארץ ישראל ותרם לה גם מכספו. במיוחד הוא היה בקשר רציף עם ישיבת המקובלים המפורסמת “בית אל” שבירושלים, ואף רכש בית וכרם בחברון, כדי לקיים באמצעות נחלתו את המצוות התלויות בארץ.
בשנת 1869 יצא הבן איש חי עם אחיו לביקור בארץ ישראל. הוא ביקר בקברי התנאים בגליל, וישב במשך כמה ימים בקבר בניהו בן יהוידע, ממפקדי הצבא של בית דוד המלך, ובקבר נתגלו לו “סודות רבים וגדולים”, כפי שכתב מאוחר יותר בספרו. בעקבות זאת, הוא קרא לכמה מספריו בשמותיו של בניהו בן יהוידע (“בניהו על התורה”, “בן יהוידע על התורה” ועוד). בשובו לבגדאד הביא עפר מארץ ישראל ופיזר אותו על רצפת בית הכנסת שבו התפלל, וקיבע אבן מירושלים בראש כותל המזרח שבבית הכנסת בבגדאד.
“כֹּה לֶחָי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי”
מלבד הגותו, דרשותיו וכתבי ההלכה שלו נודע הרב יוסף חיים כפייטן בחסד: הוא כתב יותר מ-200 פיוטים, שבהם הוא ראה כלי חשוב בעבודת ה’. הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, אמר: “כשאני מעיין בספריו אני נדהם, אבל בשעה שאני מזמר מפיוטיו אני מתעורר לתשובה שלמה”.
אחר מפיוטיו הידועים ביותר הוא “וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי”, שאותו הוא חיבר, לפי המסורת, בביקורו בקבר רבי שמעון בר יוחאי. הפיוט, העוסק בדמותו של רבי שמעון בר יוחאי, שנחשב לאבי תורת הקבלה, הופץ בכל קהילות ישראל והפך להיות אחד הפיוטים המרכזיים בהילולת ל”ג בעומר. הפיוט מתאר את חייו של הרשב”י, מהמחבוא במערה ועד לתגלות תורת הנסתר, ונפתח במילים:
“וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי
אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא אַשְׁרֵי עַיִן רָאַתְהוּ / לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי
בָּרוּךְ הוּא מִפִּי עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ הוּא מֵהֵרָיוֹן / מְאוֹר גָּלִיל הָעֶלְיוֹן אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי.
גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה בְּדַת תּוֹרָה תְּמִימָה / מָלֵא מַדָּע וְחָכְמָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי
דָּרַשׁ כָּל תַּעֲלוּמוֹת בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת / עָלָה מַעֲלוֹת רָמוֹת אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי”.
מבקריו הוחרמו בכל העיר
עם זאת, הבן איש חי גם עורר עליו ביקורת מצד מי שהסתייגו מהקבלה ומרוחות השינוי שהוא קידם. כאשר התפתח בעיתון “הלבנון” פולמוס הלכתי, קמו רבים מחכמי בגדאד להגן על רבם, ופרסמו עליו כתבי הגנה. כמה מאלה שביקרו אותו אף הוחרמו בבתי כנסת בעיראק.
אחד המבקרים הללו היה החוקר יעקב אוברמאייר, מזרחן וחוקר יליד גרמניה, שהגיע לעיראק ללמד בבית הספר של “כל ישראל חברים” (אליאנס) שבבגדאד, ובעודו מתגורר בעיר פרסם סדרת מאמרי ביקורת על הרב בשבועון “המגיד”. בין השאר, הוא כתב נגד הרב שהוא מאמץ מנהגי מקובלים כנגד ההלכה, ושהכניס תיקונים ושינויים במנהגים ובסדרי תפילות. השבועון אומנם פורסם באירופה, אך לבסוף הגיע עותק ממנו לבגדאד, וכאשר קראו רבני העיר את המתקפה על רבם הוחרם אוברמאייר בכל בתי הכנסת בעיר. יש המספרים כי באותו זמן נפטרה אימו של אוברמאייר ולא נמצא איש שהגיע לשבעה. לבסוף נאלץ אוברמאייר למצוא לו עיסוק אחר, ועבר ללמד צרפתית את בני השאה הפרסי. יצוין, עם זאת, כי הרב עצמו לא הגיב כלל לביקורת ואת מקורביו ניסה להרגיע באמרו שוודאי כל זה בא משמיים לכפרת עוונות.
מסע הלוויה המוני בן יומיים
בקיץ 1909 הרב בן ה-74 יצא למסע אל קברו של יחזקאל הנביא, כ-100 קילומטרים דרומית לבגדאד, בכפר כפיל שעל גדות נהר פרת, כדי להשתטח על הקבר. הוא לא הגיע לקבר, ונפטר ממחלה בדרכו. ארונו הוחזר לעיר בגדאד במסע הלוויה המוני בין יומיים, ועל פי המסורת הונחה תחת ראשו בבית הקברות היהודי בבגדאד האבן שהביא עימו ממסעו לארץ ישראל.
בשנת 1961 נהרס בית הקברות בעיראק, ועצמות הנפטרים הועברו ללא ציוני המצבות למזרח העיר. ואולם, עוד בליל מותו, י”ג באלול תרס”ט, חלם הרב המקובל הירושלמי אברהם חיים עדס כי עצמותיו של הרב יוסף חיים, שנפטר זה עתה, מועברות לירושלים על ידי מקובל ידוע שנפטר הרבה קודם לכן. כאשר התעורר הרב עדס הוא בירר עם חכמי עיראק שבירושלים אם ידוע להם מה שלום רבם, אך הם עדיין לא התבשרו כי הלך לעולמו, ולכן הוא שתק ולא סיפר להם על החלום. רק אחרי שנודע דבר מותו של הבן איש חי סיפר להם הרב עדס כי עוד בליל מותו הובאה מיטתו לירושלים ומצאה שם מנוחה נכונה.