הוא היה ממייסדי תנועת העבודה ובין חותמי מגילת העצמאות, שבמקביל לפעילותו הלאומית הענפה עסק כהיסטוריון בחקר ארץ ישראל ובמיוחד בקהילות המזרח: היום לפני 62 שנה, בכ"ט בניסן תשכ"ג, 23 באפריל 1963, הלך לעולמו נשיא המדינה השני יצחק בן־צבי, ומותו העציב מאוד את תושבי המדינה הצעירה, שכ-100 אלף מהם השתתפו בהלווייתו.
יצחק נולד בשנת 1884 בעיר פולטבה (היום באוקראינה) למשפחת שימשלביץ – משפחה שומרת מצוות, משכילה וציונית. הן מצד אביו והן מצד אימו הוא היה חוליה בשרשרת של שושלות רבניות מפוארות ומצד אביו אף היה נצר לרש"י. בביתו אומנם דיברו רוסית, אך הוא למד עברית, בין השאר ב"חדר מתוקן", ונחשף עוד בילדותו לרעיונות ההשכלה והציונות. אביו, שהיה מורה לעברית, ביקר בארץ ישראל בימי ילדותו של יצחק, והיה נוהג לספר למשפחתו חוויות מאותו ביקור.
בגיל 20, עוד לפני שהשלים את לימודיו בגימנסיה הכללית, הגיע בן־צבי לביקור ראשון, ומקיף במיוחד, בארץ ישראל. בדרכו לשם ביקר בקהילות היהודיות באיזמיר, איסטנבול, סלוניקי וביירות, ובמשך החודשיים שבהם שהה בארץ ישראל הוא סייר ברחבי הארץ, רוב בזמן ברגל. הוא צעד לבדו מיפו אל נס ציונה, רחובות, גדרה ועקרון, ומאוחר יותר נסע ברכבת לירושלים והגיע גם למטולה. במסעו נפגש עם מורים, חלוצים ופועלים, בהם יוסף ויתקין, האחים ישראל ואליעזר שוחט, יחזקאל חנקין ואליעזר בן יהודה.
כך כתב בזיכרונותיו על ירושלים:
"הלכתי מוקסם מרוח קדומים המרחפת על פני העיר העתיקה וחורבותיה ומיפי הטבע סביבה. שוטטתי ברחובותיה, ביקרתי בשווקיה המקומרים והמבואות המפולשים… אולם במיוחד נמשכתי לעתיקותיה אשר זכר מלכות יהודה ובית שני נסוך עליהן, לכותל המערבי, אל הר הבית ומקום המקדש, אל מגדל דוד, אל קשת רובינסון… ולא נמנעתי מלבקר בכנסיות הנוצריות על כל כיתותיהן ובבתי המסגד המוסלמיים, במידה שהורשיתי".
בשובו לעיר מולדתו פולטבה היה בן־צבי בין מייסדי מפלגת "פועלי ציון" יחד עם דב בר בורוכוב, שהיה ההוגה הראשי של התנועה. הוא עמד גם בראש ארגון ההגנה העצמית של המפלגות הציוניות בעיר, ובשנת 1906 הרשויות גילו מחסן נשק בחצר בית משפחתו ודנו את אביו ל-16 שנות גלות בסיביר. בן־צבי נמלט לווילנה, אך כעבור כמה חודשים נאסר שם למשך כמה שבועות בשל פעילות ציונית שכללה עריכת עיתון מחתרתי. לאחר ששוחרר, בתחילת 1907, עזב את רוסיה ועלה לארץ ישראל.
קשר אמיץ עם השומרונים
בן־צבי השתקע ביפו. לצד המשך פעילותו הציונית הוא החל ללמוד ערבית מפי בעל הדירה שבה התגורר, שומרוני בשם אברהם צדקה. מלבד ערבית לימד אותו צדקה גם על מנהגי העדה השומרונית – מה שסימן את תחילתו של קשר אמיץ עם השומרונים. בן־צבי לא רק חקר את השומרונים וכתב עליהם (בין השאר בספרו "השומרונים") אלא גם ביקר בקהילותיהם ביפו ובשכם, נכח בטקסיהם בחגים ובמועדים, תמך בהם ופיתח קשרי חברות עם כמה מראשי הקהילה.
בשנת 1908 עלתה ארצה רחל ינאית, שאותה הכיר בן־צבי עוד מווילנה, והשניים השתקעו בירושלים ועסקו יחד בפעילות ציונית, בין השאר במסגרת הארגונים "בר גיורא" ו"השומר". רחל ינאית – שנולדה בשם גולדה לישנסקי ועברתה את שמה בעקבות המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי – הייתה סופרת, מורה ופעילה בולטת בתנועת העבודה. הם נישאו בשוך מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, ונולדו להם שני בנים, עמרם ועלי.
בן־צבי עמד בראש ארגון ההגנה העצמית ולאחר שנמצא מחסן נשק בחצר ביתו הוא נאסר בעוון פעילות ציונית שכללה עריכת עיתון מחתרתי
גילם בתוכו אהבת ישראל ואחדות ישראל
לפני המלחמה נסע בן־צבי לטורקיה, ללמוד משפטים, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לחזור לארץ ישראל. אלא שגם בארץ ישראל לא יכול היה לשהות: מכיוון שהיה נתין זר, הוא היה צפוי להיות מגורש. המוצא מגירוש היה התאזרחות באימפריה העות'מאנית, אפשרות שתמכו בה באותו זמן רבים ממנהיגי היישוב היהודי, כולל דוד בן־גוריון, מאיר דיזנגוף והרב בן ציון עוזיאל, כדי שלא יתמוטט המפעל הציוני כולו בשל גירוש גורף. ואולם, על אף קריאתם להתעת'מנות, בשנת 1915, בעיצומה של המלחמה, גורשו בן־צבי ובן־גוריון מהארץ לצמיתות בשל פעילותם הפוליטית. ממצרים, לשם גורש, המשיך בן־צבי לארצות הברית, שם המשיך בפעילותו הציונית, כולל גיוס מתנדבים אמריקאים לגדוד העברי בצבא הבריטי. הוא חזר ארצה כעבור שלוש שנים כטוראי בגדוד קלעי המלך.
מכיוון שהיה חבר במועצת העם, היה בן־צבי בין החותמים על מגילת העצמאות, ולאחר הקמת המדינה נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. לאחר פטירתו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן, הציע דוד בן־גוריון את בן־צבי כמועמד מפא"י לנשיאות, ובן־צבי נבחר לתפקיד שלוש פעמים בשנים 1952, 1957 ו-1962. הוא הנשיא היחיד שנבחר לשלוש כהונות, ובעת מועמדותו לכהונה שנייה ושלישית היה המועמד היחיד לתפקיד, ללא מתנגדים. הנשיא יצחק בן־צבי הלך לעולמו בתחילת כהונתו השלישית, בשנת 1963.
בדברי ההספד שנשא חברו, ראש הממשלה דוד בן־גוריון, הוא אמר עליו:
"לא הכרתי איש רב פעלים וגדול רוח ויחד עם זאת צנוע, ענו ופשוט בכל הליכותיו עם גדולי עמים ועם פשוטי עם כמוהו. הוא גילם בתוכו אהבת ישראל ואחדות ישראל כאשר לא הצליח לעשות איש בימיו, והעם כולו הרגיש בדבר, ואיני יודע עוד איש אחד בדורנו שזכה לאהבת כל העם, בכל עדותיו ושבטיו, לאהבה תמה ושלמה כזו, שזכה לה יצחק בן־צבי".
במותו הותיר אחריו את אלמנתו רחל ובנו הבכור עמרם. בנו הצעיר עלי נפל במלחמת השחרור בקרב בית קשת. בצוואתו ביקש בן־צבי להיקבר בהר המנוחות ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל משום שתפס את עצמו כ"איש העם". רעייתו נקברה לידו בשנת 1979, ובשנת 2015 נקבר בסמוך גם בנם עמרם. דמותו מונצחת בין השאר בשטר של 100 שקלים חדשים. מלבד רחובות ומוסדות חינוך, קרוי על שמו המוסד הממלכתי לחקר תולדות ארץ ישראל וקהילות המזרח, יד יצחק בן־צבי.