הרב מנחם מנדל שניאורסון נולד בי"א בניסן תרס"ב, 18 באפריל 1902, באימפריה הרוסית. מצד אביו היה צאצא של האדמו"ר השלישי של חב"ד, ומצד אימו היה נכדו של רב העיר. כילד צעיר קיבל השכלה תורנית מקיפה, שכללה תנ"ך, ספרות חז"ל, קבלה וחסידות, אך בגיל 17 רשם אותו אביו ללימודי תעודת בגרות במקביל להמשך לימודי הקודש. בגיל 20 פגש לראשונה את האדמו"ר השישי של חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ'. כמה חודשים לאחר מכן הוזמן לביתו של האדמו"ר, שרצה לשדכו לביתו השנייה חיה מושקא.
סטודנט להנדסה, פילוסופיה ומדעים
בשנת 1924 הוסמך מנחם מנדל הצעיר לרבנות על ידי דודו, ובשנת 1926 החל ללמוד מתמטיקה והנדסה כשומע חופשי באוניברסיטת לנינגרד. בשנת 1927 עזב הרב הצעיר את ברית המועצות ועבר להתגורר בברלין, שם למד מתמטיקה ופילוסופיה של הטבע באוניברסיטת הומבולדט, והוסמך לרבנות בשנית בבית המדרש לרבנים ע"ש עזריאל הילדסהיימר. בשנת 1928 נשא לאישה את חיה מושקה, כחמש שנים לאחר שפגש אותה לראשונה.
בשנת 1933 עברו בני הזוג לפריז, שם למד הרב שניאורסון הנדסת חשמל, ובהמשך גם מתמטיקה ופיזיקה בסורבון. ביוני 1940, לאחר שנכבשה פריז בידי הצבא הנאצי, עברו בני הזוג להתגורר בעיר וישי, אך גם שם לא מצאו מנוח. חודש לאחר הגעתם הוקמה בעיר ממשלת דרום צרפת, שהייתה נאמנה גם היא לגרמניה הנאצית, ובאוגוסט של אותה שנה נמלט הזוג לעיר ניס שהייתה בשליטה איטלקית.
ביוני 1941 ברחו בני הזוג שניאורסון באונייה מליסבון לניו יורק, שם כבר הקים חמיו את מרכז חב"ד העולמי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. כשהגיע לאמריקה מונה הרב מנחם מנדל לנהל את מוסדות החינוך ואת ארגון "מחנה ישראל" של החסידות, וכן את הוצאת הספרים הרשמית שלה. במקביל הוא עבד במשך תקופה קצרה כמהנדס חשמל עבור הצי האמריקני.
בשליחות הרבי – מפעלי הפצת המצוות
בינואר 1950 נפטר האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, שלא הותיר אחריו בנים, והתעוררה מחלוקת על זהות יורשו: משפחתו של האדמו"ר תמכה ברב שמריהו גוראריה, שהיה נשוי לבתו הבכורה של האדמו"ר השישי. החסידים, לעומת זאת, הפעילו לחץ למנות את הרב מנחם מנדל שניאורסון. בתחילה הוא סירב, אך בינואר 1951, י"א בשבט התשי"א, ביום השנה לפטירת חמיו, החל לשמש הרב מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר השביעי של חב"ד.
הרבי מלובביץ' האמין כי תפקידו לא מוגבל לארבע אמותיה של החסידות, ושעליו להפיץ את קיום המצוות ואת תורת החסידות בעולם. לשם כך ייסד כבר בשנותיו הראשונות בתפקיד רשת בתי ספר וארגונים נוספים. במיוחד היו חשובות לו מצוות הנחת תפילין, צדקה, הדלקת נרות שבת ואהבת ישראל, והוא הכריז על "מבצעים" להפצתן. נוסף על כך, הוא פעל רבות להפצת מצוות החגים, כמו הדלקת נרות חנוכה, תקיעת שופר בראש השנה, קריאת מגילה בפורים ונטילת ארבעת המינים בסוכות.
כמו כן פיתח הרבי את מפעל שלוחי חב"ד שהקים האדמו"ר השישי. ה"שלוחים" הם חסידי חב"ד שמקימים מוסדות חינוך, בתי כנסת, מקוואות ומרכזים קהילתיים ליהודים בכל רחבי העולם. מרבית המשאבים של מפעל השלוחים נועדו לקרב יהודים רבים ככל האפשר לקיום המצוות, אך הם מעניקים שירותים נוספים, מפעילים מוסדות חסד, ונחלצים לעזרתם של יהודים בכל רחבי העולם, מתוך אמונה בערכה הרב של ערבות הדדית ועזרה ליהודים.
אל הרבי פנו עשרות אלפי אנשים ממדינות רבות ומרקעים מגוונים למפגשים ולשיחות אישיות, ובהמשך למעמד השבועי שיזם של "חלוקת דולרים לצדקה" מדי יום ראשון. רבים כתבו לו וביקשו את ברכתו ועצתו. בין היתר עמד בקשר עם ראשי ממשלת ישראל, נשיאי המדינה ואנשי צבא וביטחון, וכן אישים מכל העולם.
כבעל השכלה מדעית והנדסית, הרבי מלובביץ' לא נרתע מחידושים טכנולוגיים. הוא ראה את הפוטנציאל החיובי שבהם להוספת אור וקדושה בעולם, למרות שחלקם משמשים גם לצרכים שליליים. הוא עודד את השימוש בכלים טכנולוגיים כמו הטלפון, הרדיו והטלוויזיה להפצת יהדות, ותמך בהקמת אתר מקוון. במקביל היה גם תלמיד חכם גדול וענה אינספור תשובות בענייני ההלכה היהודית.
האדמו"ר האחרון של חב"ד
הרבי מלובביץ' האמין כי דורו הוא הדור האחרון של הגלות והראשון לגאולה, וכינה אותו "הדור השביעי", מכיוון שהיה האדמו"ר השביעי של חב"ד. את אמונתו בגאולה הקרבה ביסס על מדרש שלפיו התהליך שהוביל למתן תורה החל שבעה דורות לפני המעמד בהר סיני – בדורו של אברהם אבינו. לכן, קבע הרבי, על דורו מוטל לסיים את "עבודת הגלות" ולקבל את פני המשיח. בשנים האחרונות לחייו אף הוסיף וקבע כי עבודת הגלות הסתיימה, וכי כעת השליחות היחידה שנותרה היא קבלת המשיח ממש. בעקבות קביעותיו אלה החלו חלק מחסידיו להאמין כי הוא עצמו ראוי להיות המשיח, וכי יש לקבל את מלכותו.
במרץ 1992 לקה הרבי בשבץ מוחי, ובמרץ 1994 שקע בתרדמת. שלושה חודשים לאחר מכן, בג' בתמוז 1994, נפטר הרבי מלובביץ' בגיל 92. כשלושה חודשים לאחר פטירתו של הרבי מלובביץ' החליט הקונגרס האמריקאי להעניק לו את אחד משני העיטורים הגבוהים ביותר המוענקים לאזרחים – אות מדליית הזהב של הקונגרס. לאחר פטירתו הונצח שמו לא רק בבתי כנסת, מפעלי חסד ומוסדות ללימוד תורה, אלא גם ברחובות שנקראו על שמו בישראל ובעולם ובאנדרטאות שהוקמו לזכרו בערים אירופיות שבהם גדל.
לאחר מותו לא מינתה החסידות אדמו"ר חדש, מתוך אמונה כי הוא ממשיך להנהיג את החסידות עד שיסיים הדור את משימתו ויביא את המשיח. גם כיום, 31 שנים לאחר לכתו, ממשיכים חסידי חב"ד לפנות לעצת הרבי בהחלטות חשובות בחייהם, באמצעות שליחת מכתבים לציון הקבר שלו, או עלייה פיזית אליו. חלק מהחסידים, המכונים "המשיחיסטים", מאמינים עד היום כי פטירתו היא ניסיון בלבד, וממשיכים לכנות אותו בסיומת "שליט"א" השמורה לאנשים חיים. דמותו, שמופיעה בפרסומים ובאמצעי מדיה רבים, היא ככל הנראה הדמות הרבנית המפורסמת ביותר במאה ה-21.