בכל יום בחירות בישראל רבבות אנשים יוצאים לקלפיות, עושים לעצמם חשבון נפש במי ראוי לבחור, וחוגגים את הדמוקרטיה הישראלית. מעניין לדעת שקלפי זו, שבה אנו זורקים את הפתק, מופיעה במקורותינו גם כן בתיאורו של חג. הקלפי מלווה את עמנו עוד מימי בית המקדש, בטקס הגורלות של יום הכיפורים שהוא היום הקדוש והחגיגי ביותר בשנה.
שילך לעזאזל? – הבחירה הגורלית של יום הכיפורים
המִּשְׁנָה, במסכת יומא, מספרת על הכלי שבו נערכה ההגרלה המכרעת בין שני קורבנות השעירים (תיישים) שנועדו לכפרה ולווידוי על עוונות בני ישראל ביום הכיפורים – אחד מהם יוקרב “ל-ה'”, והשני יוקרב ל”עזאזל” (מכאן הביטוי המוכר “שעיר לעזאזל”). בפועל, תיש אחד הוקרב על המזבח בבית המקדש והאחר הושלך מראש הר גבוה באמצע המדבר. איך הוגרלו התיישים לגורלם? לפי התיאור במשנה, “וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת”. הפרשן רבי עובדיה מברטנורא מבאר את המילה “קלפי” ככלי עץ חלול.
פתק מעץ בכד הצבעה מחרס
המילה “קלפי” מגיעה ככל הנראה מהמילה קַלְפֵּי (kalpe), שהמשמעות שלה ביוונית עתיקה היא כד או כלי אחסון. לפי ממצאים ארכיאולוגיים, לכד זה היו שימושים רבים, בין השאר היו עורכים באמצעותו הגרלות והצבעות. עד היום המושג “תיבת הצבעות”, באיטלקית ובספרדית מגיע מהמילה הלטינית לכד. באימפריה הרומית, מצביעים עברו בשלב מסוים מהצבעה בעל-פה להצבעה באמצעות כדים, שבה המצביעים רשמו את בחירתם על לוח עץ ולאחר מכן השליכו את פתק ההצבעה לכד ההצבעה.
בספרות העברית של המאה ה-19 מופיעה המילה קלפי הן ככלי שמתוכו שולפים קלף אחד מנצח בהגרלה אקראית, בדומה להגרלה שנעשתה בית המקדש, והן כ”תיבת הצבעות”. כמו שתואר בכתב העת העברי “המליץ” בשנת 1879: “סדר הברירה כיצד? כל אחד מן השלוחים כותב שמות של בני אדם שדעתו למנותם… ומטילה לתוך קלפי סגורה. הטילו כולם, מוציאים את המגילות שהשמות כתובים עליהם במעמד כולם ומונים כל שם ושם כמה פעמים נמצא כתוב”.
אגב, ישנה מחלוקת על הגייתה של המילה קלפי – האם יש להגותה בפ’ דגושה או רפה, בחיריק או בסגול. הניקוד המומלץ בימינו הוא בחיריק עם פ’ דגושה: קַלְפֵּי. כיצד אתם הוגים?