התנ”ך העתיק בעולם ועוד ארבעה דברים שלא כדאי לפספס במוזיאון “אנו”

ביקור במוזיאון יכול להיות מאתגר. בדרך כלל יש הרבה יותר מוצגים משיש לנו זמן או קשב, ועלינו לבחור במה להתמקד לפני שהרגליים מתחילות להציק. ומה אם יש לכם רק שעה אחת לסייר במוזיאון גדול וחשוב? כדאי להכיר את ה”היילייטס” שלו. אז, אם אתם נמצאים בתל אביב, יש לכם שעה פנויה ואתם רוצים להתחבר לעם היהודי לדורותיו, אנחנו ממליצים לכם לקפוץ למוזיאון “אנו” באוניברסיטת תל אביב. מה אפשר להספיק בשעה? זה כבר עלינו.

שעה פנויה בתל אביב? הינה חמישה מוצגים שלא כדאי לפספס במוזיאון “אנו“

“אנו”, מוזיאון העם היהודי הגדול בעולם, כולל אוסף עצום של מוצגים, ביניהם מוזיקה, צילומים וסרטים על חיים יהודיים בקהילות ברחבי העולם, וכן את גלריית ה”גיבורים” לילדים המציגה באופן אינטראקטיבי יהודים ויהודיות פורצי דרך. נוסף על כך כולל המוזיאון, שנקרא בעבר “בית התפוצות”, גם מאגרי ידע עצומים על אילנות יוחסין, שמות משפחה וחומר היסטורי על אלפי קהילות יהודיות בעולם. הינה חמישה דברים שאסור לכם לפספס בביקור הבא שלכם במוזיאון.

“קודקס ששון”: מסע בן מאות שנים הסתיים באוקטובר 2023

ב-5 באוקטובר 2023, יומיים לפני שפקד את ישראל האסון הגדול בתולדותיה, הגיע לארץ למשכנו החדש במוזיאון “אנו” אוצר יהודי נדיר – העותק הקדום ביותר של התנ”ך העברי בשלמותו – שרק התזמון האומלל מנע ממנו לקבל את תשומת הלב הראויה.

כתב היד, הכולל את כל 24 ספרי התנ”ך, קרוי “קודקס ששון” או “כתב יד ששון 1053″ (כדי לבדל אותו מ”כתב יד ששון 507” שכולל את חמשת חומשי תורה בלבד, ונמצא באוסף הספרייה הלאומית).

כתב היד הועתק ככל הנראה בסביבות ראשית המאה ה-10 לספירה (שנת 900), בידי סופר יחיד, בסביבות דרום סוריה. הוא נכרך בצורת ספר, ולא בצורה מגילה, ולכן הוא קרוי בלועזית קודקס – ובעברית: מִצְחָף. שלא כנהוג בספרי תורה של ימינו, בקודקס ששון מופיעים גם סימני ניקוד, פיסוק וטעמי קריאה. נוסף על כך מופיעות בשולי הדף ובין הטורים “הערות מסורה” שנועדו לסייע בקריאה נכונה ולמנוע טעויות העתקה.

כתב היד עבר ידיים רבות לאורך הדורות. 12 עמודים חסרים בו מתחילת ספר בראשית, ועמודים אחרים ניזוקו. הוא גם עבר תיקונים שונים עד שלהי המאה ה-14. כיום כולל כתב היד 792 עמודים המכילים כ-92% מהטקסט המקראי השלם. הוא כרוך בכריכת עור מודרנית ומשקלו 12 קילוגרמים.

במשך מאות שנים לאחר יצירתו הוא נשמר במרחב המוסלמי שבו נוצר. בסביבות המאה ה-13 הוא הופקד בבית כנסת בעיירה מקיסין (כיום מרקדה) בסוריה של ימינו, אבל לאחר שבית הכנסת נהרס, הוא הועבר לידיים אחרות ונעלם למשך מאות שנים. רק בשנת 1929 פנה אדם מאנקרה אל הברון רוטשילד והציע לו לקנות את הספר. רוטשילד אומנם סירב, אבל הפנה את המוכר לחברו דוד סלימאן ששון, וכך הגיע כתב היד למי שעל שמו הוא נקרא עד היום. ששון (1880–1942) היה חוקר, פילנתרופ ואספן של כתבי יד יהודיים נדירים, וכתב היד הוחזק בספרייתו בלונדון. בשנות ה-70 התחילו צאצאיו למכור חלק מהאוסף, והוא נמכר לקרן הפנסיה של עובדי הרכבת הבריטית, ומאוחר יותר נמכר למשפחת ספרא בז’נבה.

בתחילת 2023, בדרכו למכירה פומבית בסות’ביס, הוצג קודקס ששון במוזיאון “אנו” ומשך אליו מבקרים רבים. הצלחת התערוכה שכנעה את אנשי המוזיאון בדבר הצורך לשמור את כתב היד בישראל, ובמאי 2023 הוא נרכש תמורת 38.1 מיליון דולר על ידי שגריר ארה”ב ברומניה לשעבר, אלפרד מוזס, בשם ידידי “אנו” בארצות הברית.

זהו כתב היד היקר ביותר שנמכר אי פעם במכירה פומבית: לפניו כתב היד היקר ביותר היה אוסף כתבים מדעיים של לאונרדו דה-וינצ’י שנרכש על ידי ביל גייטס תמורת 30 מיליון דולר.

הצווארון האיקוני של השופטת הפמיניסטית רות ביידר גינסבורג

רות ביידר גינסבורג (1933–2020), האישה השנייה והיהודייה הראשונה שכיהנה בבית המשפט העליון בארצות הברית, הייתה עוד בחייה אייקון יהודי ופמיניסטי. היא נולדה בברוקלין למשפחה יהודית קשת יום: אביה היגר מרוסיה ואימה היתה דור שני למהגרים מפולין.

כאשר החלה את לימודי המשפטים שלה באוניברסיטת הרווארד, היו בין 500 הסטודנטים רק תשע נשים.

גם לאחר שסיימה את לימודיה בהצטיינות לא הצליחה בתחילת הדרך להתקבל לעבודה כעורכת דין בשל היותה אישה ואם. במקביל, גם בקריירה האקדמית שלה, היא נאבקה באפליה ממוסדת: בשנת 1972 היא הייתה לאישה הראשונה שקיבלה קביעות כפרופסורית באוניברסיטת קולומביה.

לאחר שמונתה לשופטת בית המשפט העליון בשנת 1993 נתלתה בפתח לשכתה כרזה גדולה שבה נכתב בעברית “צדק צדק תרדוף”, ונקבעה על משקוף דלתה המזוזה היחידה בבית המשפט העליון. “הרעיון של תיקון עולם – איחוי הקרעים בחברה וניסיון להקל במעט על אנשים שהיה להם פחות מזל – הוא בהחלט חלק מהמורשת היהודית שלי”, היא אמרה. לאורך כל חייה לקחה חלק מרכזי, כשופטת וכאקטיביסטית, במאבק נגד אפליה, וכיהנה כשופטת עד מותה בשנת 2020 בגיל 87, כתוצאה מסיבוכי סרטן הלבלב. בשנת 2018 יצאו שני סרטים על חייה, האחד דוקומנטרי והשני הוליוודי, “המין החזק”. היא תרמה למוזיאון “אנו” את הצווארון המזוהה עימה וכן את ספרה ובו הקדשה בשמה.

קמע “אלף”: המילים ששומרות על הרך הנולד ועל אימו

קמע “אלף” מיועד לפי מסורת יהדות יוון לשמירה על הילוד ועל אימו, והוא נתלה בחדר היולדת למשך 40 יום לאחר הלידה.

כותבים את הקמע במיוחד עבור התינוק סמוך ללידתו – אי אפשר להעביר אותו בין תינוקות שונים – ומשאירים מראש מקום ריק לכתוב בו לאחר הברית את שם הילד ותאריך הלידה המדויק.

בינתיים, עד ללידה, נשמר הקמע בבית הכנסת. כמו בקהילות רבות, גם בקהילות יוון היו עורכים בערב שלפני הברית טקס מיוחד בחדר הילוד שנקרא “סלמאתיָה” שכלל סעודה, מזמורים, פסוקי תהילים ודברי תורה.

בחלקו העליון של הקמע מופיעים שמותיהם של שלושת המלאכים המגינים על היולדת והילוד מפני השדה לילית, ונפוצים גם בקמעות נוספים: סנוי, סנסנוי וסמנגלף. מתחת למלאכים מצוירים לוחות הברית עם עשרת הדיברות, ומשני צידי הלוחות מצוירת כף יד הפרושה כמו יד הכוהנים בשעת ברכת הכוהנים, הכתובה בתוך היד.

למטה מזה מופיעה קריאת שמע עם הפרשה הראשונה הנקראת בה (דברים ו, ד-ט), וכן ברכות יעקב לבני יוסף, ברכות נפוצות לילדים: “הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ” (בראשית מח, טז), וכן ” וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה” (המילים האחרונות מופיעות כראשי תיבות יאכ”ו).

בחציו התחתון של הקמע מצוירת מנורת “שִׁוִּיתִי”, מתחת לפסוק “שיויתי ה’ לנגדי תמיד”, ולמנורה שבעה קנים שבתוכם כתוב פרק תהילים ס”ז. מנורה זו היא מוטיב שמירה נפוץ, המופיע גם בתליון “שִׁוִּיתִי”, המופיע אף הוא בתצוגת המוזיאון. משני צידי המנורה מופיעים שמות האבות והאימהות השומרים על האם והתינוק.

מסגרת הקמע עשויה מפסוקים מגוננים, בהם הפסוקים משיר השירים, המתארים את גיבורי ישראל השומרים על המיטה ומביסים את פחדי הלילה: “הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת” (שיר השירים ג, ז-ח).

“וימפל”: החיתול שהפך לתשמיש קדושה

מאז אמצע המאה ה-14 נהגו יהודי גרמניה לכרוך את ספר התורה ב”וימפל”, אבנט מפשתן שהיה עשוי אריג ששימש בברית המילה, ועליו נרקמו או צוירו שם הילד, יום הולדתו וברכות מסורתיות. לאחר שהילד נגמל, בגיל שנה או שלוש, היו גוזרים את האריג לארבע רצועות שנתפרו זו לזו לכדי רצועה ארוכה שהייתה משמשת להידוק שני גלילי ספר התורה, והילד היה הולך לבית הכנסת עם אביו ומקדיש את הווימפל שלו לספר תורה. הווימפל נחשב תשמיש קדושה ממעלה ראשונה שכן הוא צמוד לקלף של ספר התורה ושומר שלא תיפתח הגלילה.

הווימפל הקדום ביותר הידוע כיום נתגלה בהגנהיים (Hegenheim) שבדרום אלזס, ונושא את התאריך 1569. אולם עדויות על השימוש בווימפלים באשכנז ידועות מטקסטים מוקדמים, למשל ממספר מנהגים אשכנזיים בשם ספר מנהגי מהרי”ל, שנערך וסודר על ידי תלמידו של רבי יעקב הלוי בן משה מולין, שחי במיינץ (סביבות 1355–1427). על וימפל זה שבצילום, העשוי פשתן וחוטי משי ומתוארך לשנת 1676 בגרמניה, נרקמו דמותו של מבצר העיר בכרך וכן הכיתוב: “שמואל בר משה שלי”ט, בכרך, נולד במ”ט יום ב’ י”א תמוז, תל”ו, יגדל בתו’ ומ”ט א”ס” [שמואל בר משה שיחיה לאורך ימים טובים בכרך, נולד במזל טוב ביום ב’, י”א בתמוז תל”ו, יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן סלה].

“קידוש טוּ גוֹ”: איך מקדשים על קפה to go?

מוזיאון “אנו” כולל גם יצירות תרבות ואומנות עכשוויות בעלות זיקה לחוויה היהודית – אחת מהן היא עבודתו של האומן אריק וייס, 2007Kidush To Go, , השואלת איך משתלבת היהדות בחיי היום-יום המהירים שלנו. אם בדרך כלל עורכים קידוש בכוס מיוחדת עשויה כסף, כדי לרומם ולכבד את המעמד, עבודה זו מבוססת על “קפה לדרך” שנשתה בדרך כלל בכוס חד פעמית עם מכסה פלסטיק. בעבודה זו שואל וייס אם אפשר להתחבר לקדושה גם דרך האובייקטים הקטנים והאפורים של חיינו, כמו כוס נייר מתכלה המיוצרת בייצור המוני, ואיך עשוי הקידוש להפוך את כוס הנייר המתכלה למשהו יקר ערך בהרבה.

ביקרתם במוזיאון “אנו”? ספרו לנו ברשתות החברתיות איזה פריט אהבתם במיוחד, ואיזה חיבר אתכם לעם היהודי באופן העמוק ביותר.