מדד צהר ליהדות ולמסורת בחן הפעם אם הציבור מרגיש שנוכחותם של סממנים יהודיים במרחב הציבורי גדלה, ומה הוא חושב על כך. הסקר נערך בליווי אקדמי של פרופ' נסים ליאון ובפיקוח סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים שלם. השתתפו בו 1,270 משיבים מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל, בני 18 ומעלה, המשתמשים באינטרנט. המדגם עבר בקרה להבטחת ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, רמת דתיות והגדרה פוליטית עצמית. מרווח טעות הדגימה המרבי הוא 2.8%, ברמת ביטחון של 95%.
יותר יהדות במרחב הציבורי? תלוי את מי שואלים
עבור ישראלים רבים, המרחב הציבורי נראה היום יהודי יותר משהיה לפני חמש שנים. זו התחושה של 51% מהמשיבים, שסבורים כי נוכחותם של סממנים ואירועים דתיים באזור מגוריהם גדלה. אולם, כשבוחנים את הפילוח לפי זיהוי דתי, מתברר שלא כולם רואים את המציאות באותו אופן: שיעור החילונים שמזהים עלייה בסממנים היהודיים במרחב הציבורי עומד על 67%, לעומת 27% בלבד בקרב הדתיים. ייתכן שהפער נובע מכך שהחילונים מקבלים את רוב הפניות להשתתף בפעילויות דתיות שונות, וכן מכך שחילונים רגישים מ יותר לשינויים בנוכחות הדתית במרחב הציבורי.
אילו ביטויים של יהדות פוגשים במרחב הציבורי? דוכני התפילין הם התופעה הנפוצה ביותר: 51% מהמשיבים נתקלים בהם לפחות פעם בחודש, ובהם 28% מכלל המשיבים שפוגשים דוכן לפחות פעם בשבוע. גם חלוקת ערכות להדלקת נרות שבת וחומרי הסברה יהודיים נוכחת למדי, עם 42% ו-37% בהתאמה שנתקלים בה לפחות פעם בחודש. תפילות קבוצתיות בפארק, בכיכר או ברחוב נפוצות פחות.
סקרנות, אדישות או רתיעה: איך הציבור מגיב לסממנים יהודיים במרחב?
עוד לפני שמחליטים אם לעצור, להצטרף או להמשיך ללכת, המפגש עם סממן יהודי במרחב הציבורי מעורר תגובה ראשונית. אצל כמעט מחצית מהציבור התגובה הזאת חיובית: 48% מהמשיבים דיווחו כי הם מגיבים בדרך כלל בחיוב לביטויים של יהדות במרחב הציבורי. 30% מגיבים בשלילה ו-22% באדישות.
עם זאת, התמונה משתנה כשמפלחים את התשובות לפי זיהוי דתי. בקרב החילונים, 57% מגיבים בדרך כלל בשלילה ורק 15% בחיוב. בקרב שאר הקבוצות התגובה החיובית שכיחה יותר: שיעורה נע בין 59% אצל המסורתיים ל-93% אצל החרדים.
המעבר מהתחושה לנקיטת צעדים מציג תמונה מתונה יותר. 44% מהמשיבים מתעלמים מהפעילות וממשיכים בדרכם, ו-18% מתרחקים מהמקום או משנים את מסלול ההליכה. 35% יוצרים מגע כלשהו עם הפעילות: 25% עוצרים להסתכל או להתעניין, ו-10% מצטרפים או משוחחים עם המפעילים. רק 3% מתעמתים עם המפעילים או דורשים מהם לעבור למקום אחר.
מתי פעילות יהודית במרחב הציבורי היא לגיטימית ומתי לא?
כדי להבין את התגובה השלילית, שאלנו את המשיבים שסימנו אי נוחות או התנגדות מה בדיוק מפריע להם. הם יכלו לבחור עד שלוש תשובות מתוך רשימה סגורה או להציע הסבר משלהם. 74% ציינו שהפעילות מעוררת בהם תחושה של כפייה דתית, ו-67% חוששים משינוי אופיו הקיים של המרחב הציבורי. מטרדים מעשיים, כמו חסימת מדרכות, רעש או פנייה ישירה, נבחרו בשיעור נמוך יותר של 27%.
כשביקשנו מהמשיבים לדרג אילו פעילויות יהודיות לגיטימיות בעיניהם במרחב הציבורי, פעילויות חגיגיות וחד-פעמיות הגיעו לראש הרשימה. 73% הסכימו כי לגיטימי להדליק חנוכייה במרחב הציבורי, 60% תמכו באירוע מוזיקלי יהודי ו-59% בתפילה חד-פעמית לקראת חג. דוכן תפילין ופעילות תוכן יהודי לילדים זכו להסכמה של כמחצית מהציבור. תפילה קבועה, שבועית או יומיומית, זכתה להסכמה של 38% בלבד.
הפער בין תפילה לקראת חג לתפילה קבועה מחדד את חשיבות התדירות. גם כשנשאלו על כך ישירות, 41% מהמשיבים אמרו שפעילות המתקיימת באופן קבוע מגבירה את התנגדותם. נראה שהציבור פתוח יותר לפעילות נקודתית הקשורה לחג או למועד, ומסתייג יותר מנוכחות דתית שהופכת לחלק קבוע מהמרחב.
מהנתונים עולה כי המיקום משפיע גם הוא על האופן שבו הפעילות מתקבלת. המשיבים התבקשו לדרג עד כמה לגיטימי לקיים פעילות בעלת אופי דתי בשורה של מקומות. אף אחד מהמקומות לא זכה להסכמה של יותר ממחצית הציבור. רחובות ראשיים ובתי חולים קיבלו את שיעורי ההסכמה הגבוהים ביותר, עם 46% בכל אחד מהם. מתחמי הייטק ואזורי תעשייה, מרכזי קניות וגינות ציבוריות זכו לשיעורי הסכמה דומים, שנעו בין 43% ל-44%. התחבורה הציבורית וחופי הים נמצאים בתחתית הרשימה, עם 32% ו-29% הסכמה בהתאמה.
מי יממן ומי יקבע את הכללים?
כאשר פעילות יהודית מתקיימת במרחב הציבורי עולות גם שאלות הנוגעות למימון הפעילות ולהסדרתה. לפי הסקר, 64% מהמשיבים רואים בעמותות ובארגונים פרטיים גורם לגיטימי למימון או לארגון הפעילות, ו-61% תומכים בהתארגנות של תושבים מקומיים. שיעור התמיכה נמוך יותר כאשר מדובר בגופים ציבוריים: 43% רואים ברשות המקומית גורם לגיטימי, ו-30% בלבד במשרדי הממשלה.
ההעדפה ליוזמה מקומית חוזרת גם בשאלת ההסדרה. 46% מהמשיבים מעדיפים שהכללים ייקבעו ברמת השכונה או הרשות המקומית, 33% סבורים שאין צורך בהסדרה חוקית, ורק 21% תומכים בחקיקה ארצית. גם הצעות חוק קונקרטיות לא זכו לתמיכת רוב: 37% תמכו בחוק שיאסור להפריע לתפילה במרחב הציבורי גם כשהיא מתקיימת בהפרדה מגדרית, ו-35% בחוק שיאסור להפריע לדוכני תפילין. מחצית מהמשיבים דחו את כל הצעות החוק שהוצגו להם.
הפער בין הקבוצות חד במיוחד: 81% מהחילונים סברו שאף אחת מההצעות אינה ראויה לחקיקה, לעומת 12% מהחרדים. נראה שככל שהפעילות מזוהה עם בחירה קהילתית ויוזמה מקומית, קל יותר לקבל אותה. כשהיא מקבלת מימון ממשלתי או מעמד מחייב בחוק, המחלוקת מתחדדת.
איך חיים יחד?
מאחורי הדוכנים, חומרי ההסברה והתפילות הציבוריות עומד לעיתים קרובות רצון להנגיש את המסורת ולחזק את הזהות היהודית המשותפת. 51% מהציבור סבורים שהפעילויות האלה אכן תורמות לכך, אך מאחורי הנתון הכללי מסתתר פער גדול: בעוד 95% מהחרדים, 82% מהדתיים ו-62% מהמסורתיים חושבים כך, רק 19% מהחילונים שותפים לתפיסה הזאת. הפער מעורר שאלה עד כמה הפעילויות מצליחות להשיג את מטרתן בקרב הציבור שאליו הן אולי מבקשות להגיע.
לצד הפערים, הסקר מצביע על בסיס משותף: 63% מהמשיבים סבורים כי במדינה יהודית טבעי שיהיו במרחב הציבורי ביטויים גלויים של יהדות, ו-69% מסכימים שפעילות כזאת לגיטימית כל עוד אינה כרוכה בכפייה או בהפרעה לציבור. הנתונים האלה משרטטים את האתגר: לתת לזהות היהודית נוכחות במרחב המשותף, בדרך שמזמינה מפגש ושומרת על חופש הבחירה.
הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר, התייחס לממצאים: "הסקר מלמד שרוב הציבור רוצה לראות ביטויים של יהדות במרחב הציבורי, בתנאי שהם מתקיימים מתוך בחירה וכבוד. לצד זאת, עלינו להקשיב לציבור החילוני, שחלקו חווה פעילויות מסוימות ככפייה. יהדות אינה זקוקה ללחץ או לכוח פוליטי כדי להיות נוכחת ומשמעותית. ככל שהמפגש יהיה מזמין ומתחשב יותר, כך הוא יוכל לחזק את תחושת השייכות ולהפחית את החשדנות בין חלקי החברה".
תמונה ראשית: מנדי הכטמן /פלאש 90