כשלומדים על ראש השנה בגן הילדים מתעסקים בעיקר בתפוחים בדבש וב"שנות טובות", אבל במסורת היהודית הדגש בראש השנה הוא אחר לגמרי. לפי המסורת, בראש השנה כותב אלוהים את גזר דינו של כל אדם לשנה הקרובה, ובתורה, המצווה המרכזית של היום הזה היא שמיעת התקיעה בשופר. לכן, רבים נוהגים לפקוד את בית הכנסת ולהתפלל לשנה טובה להם ולעם ישראל כולו.
חושבים גם אתם להגיע לתפילה בחג? קבלו מדריך קצר לתפילות ראש השנה.
מתי תוקעים בשופר בראש השנה?
כמעט לכל אחד מחגי ישראל יש מצווה שמאפיינת רק אותו – בסוכות זו הישיבה בסוכה, בפסח זה אכילת מצות, ובחנוכה זו הדלקת הנרות. בראש השנה המצווה המרכזית היא תקיעה בשופר. החובה מהתורה היא לשמוע שלוש תרועות, ותקיעה לפני ואחרי כל תרועה, אך לאורך הדורות התרחבה המצווה והתווספו אליה עוד ועוד קולות שופר, וכיום כמעט בכל הקהילות נהוג לשמוע לא פחות מ-100 תקיעות שופר בכל אחד מימי ראש השנה.
התקיעות מתפרסות לאורך התפילה בכמה סבבים. התקיעות הראשונות (הן בין תפילת שחרית לתפילת מוסף (השעה המדויקת משתנה מקהילה לקהילה, ובדרך כלל תהיה בסביבות עשר בבוקר). לתקיעות הראשונות מקדימים ברכה מיוחדת ופיוט, ואז תוקעים 30 פעמים. בזמן תקיעות אלה האשכנזים נוהגים לעמוד, ואילו בחלק מקהילות עדות המזרח נהגו לשבת.
המצווה המרכזית של היום היא תקיעת שופר ונהוג לשמוע 100 תקיעות שופר לפחות.
במהלך "חזרת הש"ץ" של מוסף, תוקעים בשופר שלוש פעמים נוספות – בכל פעם עשר תקיעות. בבתי כנסת של הספרדים והחסידים נוהגים לתקוע בשופר גם בזמן תפילת הלחש של מוסף. אם ברצונכם לשמוע את כל 100 התקיעות של היום, בררו מראש אם בבית הכנסת שלכם תוקעים גם בזמן תפילת הלחש, ואם כן אל תצאו במהלכה, שלא תפספסו.
את התקיעות החסרות, המשלימות ל-100 קולות, משמיעים לקראת סוף התפילה.
ברוב בתי הכנסת, לאחר התפילה תיערך תקיעה נוספת עבור מי שפספסו חלק מקולות השופר.
למה כולם פתאום נשכבים על הרצפה?
אם הלכתם לבית כנסת אשכנזי, אתם עלולים להיות מופתעים באמצע התפילה – לאן נעלמו כולם? ולמה הם יורדים לרצפה כאילו יש התקפת טילים? באמצע התפילה (תפילת מוסף) המתפללים כורעים על הברכיים ומשתחווים. הכריעה הזו מגיעה באמצע ברכת "מלכויות", כאשר נאמרות המילים "אנחנו כורעים ומשתחווים", והיא ביטוי להכנעה וקבלת מלכותו של הקב"ה, מתוך שחזור של מעשי אבותינו במקדש. מכיוון שיש איסור מהתורה להשתחוות על רצפת אבן מחוץ לבית המקדש – רבים מניחים על הרצפה בד כלשהו, כחציצה בינם לבין הרצפה. אצל עדות המזרח נהגו רק לכופף את הראש בזמן זה.
פיוטים לראש השנה שחשוב להכיר
בתפילת ראש השנה מופיעים כמה מהפיוטים והניגונים המרגשים ביותר במסורת היהודית. עבור מתפללי נוסח אשכנז או הנוסח התימני-שאמי, אחד השיאים של תפילות ראש השנה מגיע רגע לפני ברכת "קדושה" של מוסף, באמירת הפיוט המפורסם "ונתנה תוקף", המתאר את אימת הדין האלוהי ההתרחשות השמיימית בראש השנה.
הפיוט מתאר כיצד בראש השנה עוברים על פניו של אלוהים "כל באי עולם", והוא פוסק את דינו של כל אחד. בפיוט נאמר כי לפי הדין לאדם מגיע דין קשה, אך אלוהים הוא רחמן וחפץ חיים, ולכן נותן לכולם הזדמנות לתשובה.
אף שזהו פיוט עתיק, נקשרה בו מרגשת על רבי אמנון ממגנצא (גרמניה), שעל אף העינויים הקשים שעבר סירב להמיר את דתו, וזה היה הפיוט האחרון שאמר לפני מותו. לפיוט נוצרו לחנים רבים, והוא זכה למעמד מחודש בציבור הישראלי עם לחנו של יאיר רוזנבלום, שכתב את הלחן החדש כמחווה לחברי קיבוץ בית השיטה שאיבדו חברים רבים במלחמת יום הכיפורים.
המילים לפיוט "ונתנה תוקף"
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם, וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה, וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת, וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו. וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע, וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע, וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן. וְיֹאמְרוּ: "הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין." כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן, כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ, מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ, כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם.
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן: כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ, מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה, מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף, מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר, מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר, מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם.
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ – קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה, וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ, אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם, כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם. אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר, בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף.
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם – אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבותֹ כְּבוֹדֶךָ, וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ. שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
מתפילת ראש השנה בנוסח עדות המזרח מוכר במיוחד הפיוט "עת שערי רצון להיפתח", המוכר גם בשמו "עוקד והנעקד". את הפיוט חיבר הדיין רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס, שחי במרוקו במאה ה-12. "עוקד והנעקד" יכול להיאמר לפני תקיעות השופר הראשונות או בעת פתיחת ההיכל בתפילת שחרית. יש האומרים אותו גם ביום הכיפורים – לפני תפילת מנחה או בסליחות בתפילת נעילה.
המילים לפיוט "עת שערי רצון להיפתח" או "עוקד הנעקד"
עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ/ יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ/ אָנָּא זְכֹר [נָא לִי] (לִי אֵל) בְּיוֹם הוֹכֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה/ הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה/ אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה/ קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה/ עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק/ גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק/ אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק/ אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק/ עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
שָׁחַר (נ"א סָחַר) וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר/ וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר/ יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר/ וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר/ עָמַד וְהִתְבּוֹנָן לְהִמָּשֵׁחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
יָדְעוּ נְעָרָיו [כִּי] (עֵת) קְרָאָם לֵאמֹר/ אוֹר הַרְּאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר/ וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר/ עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר/ וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה/ וַיַּעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה/ אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעְרָכָה/ אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהְלָכָה/ הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה/ כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה/ דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעְשֶׂה/ נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא/ אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ/ הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ/ קֹוִים לְאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ/ קוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ/ דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל/ וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל/ וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל/ וַהְמוֹן דְּמָעָיו (נ"א דְּמָעוֹת) נוֹזְלִים בַּחַיִל/ עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה/ הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה/ הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה/ אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה/ צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי/ נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי/ חַזֵּק וְעֵת יֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי/ קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי/ וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה/ אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה/ מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא/ אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה/ אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם/ אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם/ שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם/ יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם/ בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחְמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה/ זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה/ וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה/ וֶאְמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה/ יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
הפיוט מתאר את עקידת יצחק, אבל מוסיף פרטים דרמטיים שלא מופיעים בתיאור המקראי, כמו השיחה בין אברהם לשרה לפני שהלך, והמחשבות שעברו בראשו של יצחק כאשר היה קשור על המזבח. הפיוט מזכיר את שבחם של אברהם ויצחק, שעמדו בניסיון האלוהים, ומבקש מאלוהים שיזכור לישראל זכות אבות, וירחם עלינו בזכות הצדיקות שלהם.
מילות הפיוט ולחנו מרגשים כל כך, שיש שמצפים לו כל השנה ומזילים דמעות בשעת השירה בבית הכנסת. הוא זכה לביצועים מיוחדים בתרבות הפופולרית בישראל, בין השאר על ידי אהוד בנאי ושלמה ארצי.
עוד דברים שחשוב לדעת:
- כמו בכל מקום, גם כדי להרגיש בנוח בית הכנסת עדיף להתלבש בצורה כמה שיותר דומה ליתר הנוכחים. בשבתות ובחגים נהוג להתלבש לבית הכנסת בלבוש די אלגנטי, וכך גם בראש השנה. כמובן, עדיף להגיע לבית הכנסת בבגדים צנועים – חולצה עם שרוולים ולא במכנסיים קצרים. בראש השנה נוהגים ללבוש בגדים לבנים.
בבתי כנסת אשכנזיים, אתם עשויים לראות שחלק מהגברים לובשים מין חלוק לבן, דומה קצת לחלוק רופא, מעל בגדי החג הרגילים שלהם. פריט זה נקרא ביידיש "קיטל". לפי מסורת יוצאי אירופה, לובשים אותו גברים נשואים בליל הסדר ובימים נוראים. לא כולם המשיכו את המנהג. אבל ברוב בתי הכנסת האשכנזים נוהגים החזנים והתוקעים בשופר ללבוש קיטל בזמן התפילה.
- מכיוון בראש השנה בתי הכנסת מלאים, בחלק מהקהילות נהגו לשמור כיסאות עבור מי ששילמו על כך מראש. אם אתם מגיעים רק לחלק מהתפילה אין שום צורך לקנות כיסא. כדאי לשאול את אחד המתפללים או הגבאים איפה אפשר לשבת, ויימצא לכם מקום.
- לצד "חג שמח", בסיום התפילה מקובל לברך את המתפללים האחרים "לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו" או בקצרה "כתיבה וחתימה טובה", המתייחסת ל"כתיבת" גזר הדין ו"חתימתו" – מתוך אמונה שברגעים אלה ממש נגזר דיננו לכל השנה כולה.
אז שתהיה לכולנו שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה!