בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בלילה שבין 7 ל-8 בנובמבר 1942, כ"ח בחשוון תש"ג, התקרב צי בעלות הברית לחופי אלג'יריה. בזמן שאלפי חיילים נערכו לנחיתה התפצלו 377 אנשי מחתרת, 315 מהם יהודים, לחוליות קטנות שנעו ברחובות העיר אלג'יר. רובם היו חסרי ניסיון קרבי, נשקם היה מיושן ותחמושתם מועטה, אך לרשותם עמדה תוכנית הטעיה נועזת: הם נשאו פקודות מזויפות שהציגו אותם כחברי מיליציית חירום מטעם השלטון. לבושים במדים ועונדים סרטי זרוע, הם נכנסו בזה אחר זה למתקנים המאובטחים של העיר בלי לעורר את חשדם של השומרים.
עד השעות הראשונות של הבוקר כבר השתלטו אנשי המחתרת על מרכזיות הטלפון, תחנות המשטרה, תחנת הרדיו, מטה הצבא ומעון המושל. הם ניתקו את קווי התקשורת ועצרו את אדמירל פרנסואה דרלאן, מבכירי משטר וישי, ואת הגנרל אלפונס ז'ואן, מפקד הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה. השיבוש הותיר את כוחות וישי ללא פיקוד מתואם במשך שעות קריטיות, ובעלות הברית ניצלו את הזמן כדי להתקדם אל העיר.
מאזרחות מלאה לשלילת זכויות: אלג'יריה משנה את פניה
ארבעים שנה לאחר שצרפת כבשה את אלג'יריה קיבלו רוב יהודי המדינה אזרחות צרפתית מכוח "צו כרמיה" משנת 1870. הצו הפריד אותם מבחינה משפטית ממרבית שכניהם המוסלמים, שנותרו ללא אזרחות מלאה, ובמקביל קשר את עתידם לצרפת. בתוך כמה דורות אימצו רבים מבני הקהילה את השפה והתרבות הצרפתית, השתלבו במערכת החינוך ובמנהל הציבורי, רכשו השכלה והשתלבו במקצועות החופשיים.
הקשר לארץ ישראל נשמר לאורך כל התקופה, ובמהלך המאה ה-19 אף עלו משפחות מאלג'יריה והתיישבו בעיקר בצפת ובטבריה. עם זאת, הציונות התקשתה להכות שורש בקרב קהילה שראתה בצרפת את מולדתה. בין שתי מלחמות העולם נותרה הפעילות הציונית באלג'יריה מצומצמת יחסית, ורק בשנות ה-30 החלה להתפתח בה פעילות מאורגנת יותר.
כל זה התערער בקיץ 1940, עם תבוסת צרפת לגרמניה הנאצית ועליית משטר וישי. ב-7 באוקטובר בוטל "צו כרמיה", והאזרחות שניתנה ליהודי אלג'יריה שבעים שנה קודם לכן נמחקה באחת. כ-120 אלף בני אדם איבדו את מעמדם כאזרחים צרפתים והוכפפו לחוקי הגזע של וישי.
שלילת האזרחות חלחלה במהירות לכל תחומי החיים. פקידים, מורים וקציני צבא יהודים פוטרו, מכסות מחמירות הוטלו על רופאים ועורכי דין, וילדים ובני נוער סולקו מבתי הספר ומהאוניברסיטאות. בתי עסק ורכוש יהודי הועברו לידי מנהלים אחרים במסגרת מדיניות ה"אריזציה", וחיילים יהודים ששירתו בצבא צרפת נשלחו ליחידות עבודה ולמחנות בתנאים קשים. בתעודות הזהות שלהם הוחלפה האזרחות הצרפתית בהגדרה המשפילה "יהודי ילידי". כך הותירה אותם המדינה שראו כמולדת ללא זכויות וללא הגנה.
נשק מתחת לזירת האגרוף: המחתרת היהודית באלג'יריה מתגבשת
ההשפלה והרדיפות הולידו תגובה כבר בסתיו 1940. שבועות ספורים לאחר ביטול "צו כרמיה" הקימו פעילים יהודים בעיר אלג'יר את הגרעין הראשון של המחתרת היהודית באלג'יריה. בהדרגה הצטרפו אליהם צעירים, קציני מילואים ובעלי מקצועות חופשיים. אחד מראשי ההתארגנות היה ז'וזה אבולקר, סטודנט יהודי לרפואה בן 22.
כדי להסוות את פעילותם השתמשו אנשי הקבוצה באולם ספורט סמוך לכיכר הממשלה, שניהל ז'או גרא, אלוף אגרוף לשעבר בצבא צרפת. במקום נערכו אימונים באגרוף, בסיף ובג'ודו, שסיפקו כיסוי משכנע לפעילות המחתרתית. אפילו גרא עצמו לא ידע שבין האימונים התקיימו פגישות חשאיות ושמתחת לזירת האגרוף ובין לוחות הרצפה הוסתרו כלי נשק.
בקיץ 1941 החלה המחתרת היהודית באלג'יריה לתאם את פעילותה עם רשת דומה שפעלה באוראן ועם קצינים צרפתים שהתנגדו לווישי. אחדים מהקצינים החזיקו בדעות אנטישמיות, אך הסכנה מפני כיבוש גרמני ישיר דחקה את הפערים האידיאולוגיים הצידה. דרך הקצינים נוצר גם הקשר עם הקונסול האמריקאי רוברט מרפי, נציגו האישי של הנשיא פרנקלין רוזוולט. במסגרת משימה חשאית חיפש מרפי גורמים בצבא ובמנהל הצרפתי שיסייעו לפלישה של בעלות הברית. בפגישות שנערכו בבית משפחת אבולקר הוא גילה רשת מקומית שמסוגלת לגייס מאות אנשים ולשתק את מוקדי השלטון באלג'יר בזמן הנחיתה.
באוקטובר 1942, לקראת "מבצע לפיד" – הפלישה המתוכננת של ארצות הברית ובריטניה לצפון אפריקה – הפך הקשר לתוכנית מעשית. הגנרל האמריקאי מארק קלארק הגיע בצוללת בריטית לפגישה חשאית עם נציגי ההתנגדות בבית מבודד סמוך לעיירה שרשל. בפגישה סוכם כי בליל הנחיתה ישתלטו אנשי המחתרת על מרכזי השלטון והתקשורת, יעצרו את מפקדי הצבא וינתקו את שרשרת הפיקוד. בעלות הברית התחייבו לספק להם נשק ולשלוח כוחות שיחליפו אותם בעמדות בתוך זמן קצר. בתוך שנתיים צמח הגרעין המחתרתי שנולד באולם הספורט והיה לחלק מרכזי בתוכנית לכיבוש אלג'יר.
לכבוש עיר בפקודות מזויפות
בלילה שבין 7 ל-8 בנובמבר 1942 התקבל האות לצאת לדרך. בזמן שצי בעלות הברית התקרב לחופי מרוקו ואלג'יריה, התכנסו אנשי המחתרת ושותפיהם בנקודות שנקבעו מראש, התחלקו לחוליות וקיבלו את יעדיהם. הנשק שהאמריקאים הבטיחו לספק לא הגיע, ולכן רבים מהם יצאו למבצע מצוידים ברובים צרפתיים ישנים ובתחמושת מועטה.
הפעולה נשענה על התחזות. הלוחמים נשאו פקודות מזויפות שהוכנו בסיוע קצינים שתמכו במחתרת, וענדו סרטי זרוע שעליהם האותיות VP, שסימנו אנשי כוח עזר של משטר וישי. השומרים השתכנעו שהם פועלים מטעם השלטון, אפשרו להם לעבור במחסומים והכניסו אותם למתקנים המאובטחים. בתוך שעות השתלטו החוליות על מרכזיית הטלפון, תחנת הרדיו, מטה הקורפוס ה-19, תחנות משטרה ובנייני ממשל. הן ניתקו את קווי התקשורת, עצרו את העברת הפקודות בין יחידות הצבא ולכדו את בכירי השלטון. אדמירל פרנסואה דרלאן, ששהה באלג'יר כדי לבקר את בנו החולה, נעצר יחד עם הגנרל אלפונס ז'ואן. עד השעה אחת וחצי בלילה כבר היו מרבית היעדים בידי המחתרת.
הכוחות האמריקאיים היו אמורים להחליף את אנשי המחתרת בתוך זמן קצר, אך הנחיתה שלהם התעכבה. אנשי המחתרת נאלצו להחזיק בעמדות זמן רב מהמתוכנן, וכוחות וישי הצליחו לבסוף לכבוש כמה מהן מחדש. למרות זאת, השעות שבהן שותקו מוקדי השלטון אפשרו לאמריקאים להשלים את הנחיתה ולהתקדם לעבר אלג'יר. בערב הושגה הפסקת אש, והעיר והנמל עברו לידי בעלות הברית כמעט ללא הרס.
הצלחת "מבצע לפיד" העניקה לבעלות הברית אחיזה בצפון אפריקה והכשירה את הדרך להמשך המערכה בסיציליה ובאיטליה. עבור יהודי אלג'יריה ומרוקו הייתה לה גם משמעות קיומית, שכן הכיבוש האמריקאי מנע השתלטות גרמנית ישירה על ארצות אלה.
הניצחון הושג – המטרות לא
כיבוש אלג'יר לא הביא לשינוי מיידי במעמדם של היהודים. כדי להשיג הפסקת אש מהירה הגיע הגנרל דווייט אייזנהאואר להסכם עם דרלאן והותיר אותו בראש הממשל הצרפתי בצפון אפריקה. דרלאן השאיר את פקידי המשטר בתפקידיהם והמשיך לאכוף את החוקים האנטישמיים. היהודים עדיין לא הורשו לחזור לבתי הספר, לשירות הציבורי ולצבא. השלטונות גם עצרו כמה מחברי המחתרת, ובהם ז'וזה אבולקר, ושלחו אותם למחנה מעצר בדרום אלג'יריה. האסירים שוחררו אחרי זמן מה בעקבות לחץ אמריקאי, אבל היהודים באלג'ירה נותרו משוללי זכויות כמעט שנה נוספת. רק באוקטובר 1943 הם זכו לקבל בחזרה את אזרחותם הצרפתית.
שלילת האזרחות והמשך האפליה ערערו את אמונם של חלק מבני הקהילה בצרפת וחיזקו את הקשר לארץ ישראל. לאחר המלחמה הרחיבו תנועות הנוער הציוניות את פעילותן, ושליחים מארץ ישראל פתחו נתיבי עלייה חשאיים דרך אלג'יריה. יוצאי המחתרת סייעו במימון, בהסעות ובמציאת מקומות מסתור, וכך הפכה אלג'יריה לתחנת מעבר חשובה עבור יהודי מרוקו בדרכם לארץ.
עם זאת, הציונות נותרה זרם קטן יחסית בקרב יהודי אלג'יריה, ורובם המשיכו לראות בצרפת את ביתם התרבותי. כשאלג'יריה קיבלה עצמאות ב-1962, הסתיים השלטון הצרפתי ורבים מבני הקהילה חששו לעתידם במדינה החדשה. כמעט כולם עזבו בתוך זמן קצר. בשל אזרחותם הצרפתית וזיקתם התרבותית לצרפת, רובם השתקעו בה ורק מיעוטם עלה לישראל.
הזיקה החזקה לצרפת השפיעה גם על מקומה של המחתרת היהודית באלג'יריה בזיכרון ההיסטורי. במשך שנים תיארו אותה חוקרים כחלק מתנועת ההתנגדות הצרפתית, משום שאנשיה ביקשו לסייע לשחרור צרפת ומטרותיהם המוצהרות לא היו ציוניות. עם התרחבות המחקר על השואה בצפון אפריקה, השתנה גם היחס למחתרת. חוקרים רבים רואים בה כיום מחתרת יהודית שצמחה בתגובה לרדיפות הקהילה. השינוי ניכר גם במוסדות ההנצחה: יד ושם ומוזיאון הלוחם היהודי משלבים את סיפורה בתולדות ההתנגדות היהודית בשואה. למרות הוויכוח על הגדרתה של המחתרת, תרומתם של מאות הצעירים היהודים לכיבוש אלג'יר אינה מוטלת בספק.
קרדיט תמונה ראשית: משחתות פורשות מסך עשן מול אלג'יר במהלך "מבצע לפיד", נובמבר 1942. צילום: National Museum of the U.S. Navy, courtesy of the Library of Congress, public domain