טיול בירושלים: מסע בין בתי הכנסת ההיסטוריים בתוך ומחוץ לחומות

זהו סיפור על אנשים שלא פחדו לחלום מחוץ לחומה. מהרמב"ן שהגיע לעיר חרבה והקים בה חיים, ועד למשפחת בנאי ששרה את סמטאות השוק אל תוך הפנתיאון הישראלי. הצטרפו אלינו לסיור רגלי בירושלים של מעלה ושל מטה: בליווי צלילי תפילה ושירים מוכרים, ננוע בין בתי כנסת שהיו לאורוות וחזרו להיות היכלים, לבין שכונות חצר ציוריות שבהן כל עץ הוא זיכרון ילדות.

ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, היא עיר של שכבות. את יסודותיה הניח המלך דוד לפני כ-3,000 שנה, ובנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. לאחר חורבנו ושיבת ציון, הוקם הבית השני שנחרב בשנת 70 לספירה. מאז, בהיעדר מקדש, הפכו בתי הכנסת ל"מקדש מעט" – מבנים של קדושה, שהם גם איים של קהילות חיות וזיכרונות היסטוריים.

ירושלים של המאה ה-19 הייתה עיר כלואה. בין חומות האבן העצומות שבנה סולימאן המפואר הצטופפו אלפי יהודים בתנאי מחיה קשים, חולמים על מרחב ונשימה. הסיור שלנו נע על הציר שבין הזיכרון להתחדשות: מבתי הכנסת המרכזיים של היישוב הישן בתוך העיר העתיקה, בעקבות החלוצים הראשונים ש"פרצו את החומות" והקימו את השכונות החדשות. זהו סיור שבו האבנים מדברות והשירים נותנים להן קול.

סוג המסלול: רגלי, עירוני, משלב היסטוריה ומוזיקה.

רמת קושי: בינונית – כוללת הליכה מרובה והרבה מדרגות.

כשרות: כל המסעדות המצוינות בסיור הן תחת פיקוח כשרות-צהר.

ציוד מומלץ: נעלי הליכה נוחות, לבוש צנוע לכניסה לבתי כנסת, ואוזניות/רמקול לשירים.

חשוב לדעת: בתי הכנסת ברובע היהודי הם אתרים מוסדרים (חלקם בתשלום). בתי הכנסת סמוך לשוק פעילים ופתוחים, בעיקר בזמני תפילה.

נקודת התחלה: בית כנסת הרמב"ן, הרובע היהודי.

נקודת סיום: גן התות, שכונת אוהל משה.

זמנים: כשלוש שעות (לא כולל עצירה לאוכל).

דרכי הגעה:

רכב: חניון קרתא/ממילא. או חנה וסע: חניון הר הרצל + רכבת קלה.

תחבורה ציבורית: רכבת קלה וממנה הליכה – משער יפו: פנו ימינה לרחוב הפטריארכיה הארמנית – שמאלה לרחוב חב"ד – רדו במדרגות לרחוב היהודים 110 (כ-15 דקות הליכה).

אוטובוסים 1, 3, 111 לכותל משם בהליכה – עלו במדרגות "מעלות יהודה" מרחבת הכותל – המשיכו דרך סמטאות הרובע לכיכר החורבה – פנו שמאלה לרחוב היהודים 110 (כ-10 דקות עלייה).

חלק א': בתוך החומות – השורשים העמוקים

תחנה 1: מעפר קמת – בית כנסת הרמב"ן

בית כנסת הרמב"ן נוסד בשנת 1267 עלידי רבי משה בן נחמן (רמב"ן). כיום משמש לתפילה בנוסח אשכנז.

לאחר התקופה הצלבנית, היישוב היהודי בירושלים היה דל. רבי משה בן נחמן, (הרמב"ן), מגדולי חכמי ספרד, הגיע לעיר ב-1267, כשהוא כבן 73, בעקבות "ויכוח ברצלונה" שבו נאלץ להתעמת מול המומר פאבלו כריסטיאני בעימות דתי פומבי. למרות שהפגין בקיאות מזהירה וזכה להערכת המלך, לחצי הכנסייה אילצו אותו לעזוב את קטלוניה.

הרמב"ן הגיע לעיר חרבה ומצא בה רק מניין יהודים. הוא לא ויתר, איתר מבנה נטוש עם עמודי שיש וקשתות, והקים בו את בית הכנסת, שייסד מחדש את היישוב היהודי הקבוע בירושלים. אומנם חלק מהחוקרים סבורים שבית הכנסת המקורי היה בהר ציון, אך המבנה הנוכחי נחשב באופן מסורתי לאתר שהקים הרמב"ן.

זהו בית הכנסת העתיק ביותר ברובע והיה במשך מאות שנים המרכז היהודי היחיד. הקהילה התפללה בו באין מפריע כ-300 שנה עד שבמאה ה-16, סכסוך עם בעל קרקע מוסלמי שביתו גבל במבנה הוביל לסגירת בית הכנסת בצו סולטני. המבנה הפך למחסן ובית בד, ובמשך מאות שנים יהודים יכלו רק להציץ לתוכו מבחוץ, עד ששוחרר ב-1967, הפיח נוקה מקירותיו והתפילה חזרה להדהד בו.

לכל אחד ירושלים – רוחמה רז

כאן, בנקודה שבה הכול התחיל מהריסות, אנחנו פוגשים בקולה הצלול של רוחמה רז (בשיר שכתב נתן יונתן והלחין מוני אמריליו) שמספר על חלומות תושביה של העיר. עבור הרמב"ן, החלום התגשם ומאות שנים אחרי בית הכנסת עדיין עומד ומתפקד.

הנחיות הליכה לנקודה הבאה בסיור בתי הכנסת בירושלים – ארבעת בתי הכנסת הספרדיים: צאו מבית כנסת הרמב"ן והמשיכו דרומה (ישר) על רחוב היהודים כ-50 מטרים. פנו שמאלה לרחוב "משמרות הכהונה". בסוף הסמטה תמצאו את הכניסה למתחם בפינה.

תחנה 2: תפילה מתחת לאדמה – מתחם ארבעת בתי הכנסת הספרדיים

בתי הכנסת נוסדו עלידי הקהילה הספרדית הירושלמית, בין המאה ה-16 למאה ה-18.

לאחר שבית כנסת הרמב"ן הופקע מהיהודים, הקהילה הספרדית נותרה ללא מרכז תפילה ונאלצה להקים מבנים חדשים. מתחם ארבעת בתי הכנסת הספרדיים הוא קומפלקס תת-קרקעי שהתפתח לאורך כ-200 שנה על ידי קהילת מגורשי ספרד שהתיישבו בירושלים.

אליהו הנביא

בית הכנסת העתיק ביותר מבין הארבעה, שהוקם במאה ה-16 וקיבל את שמו בעקבות אגדה שמספרת שבערב יום כיפור חסר אדם עשירי למניין, וזקן פלאי הופיע ונעלם לאחר התפילה. בבית הכנסת נמצא כיסא עץ עתיק ששימש כ"כיסא אליהו" בבריתות, ששרד את ההרס הירדני כי הוברח מהעיר העתיקה לפני נפילתה.

יוחנן בן זכאי

בית הכנסת הוקם בתחילת המאה ה-17 במקום שבו, לפי המסורת, עמד בית מדרשו של התנא רבן יוחנן בן זכאי לפני חורבן העיר ובית המקדש. בכותל המזרחי של בית הכנסת שני מדפים גבוהים שעליהם מונחים שופר וצנצנת שמן. המסורת המקומית קבעה שהם מיועדים למשיח כשיבוא, וכי הם נשמרו שם דורות על גבי דורות עד שנבזזו ב-1948 (אלו שרואים היום הם שחזור).

האיסטנבולי

בית כנסת שהוקם במאה ה-18 על ידי עולים מטורקיה, שביקשו מקום תפילה בנוסח הייחודי להם.

בית הכנסת "האמצעי"

בית כנסת שנוצר במאה ה-18 כתוצאה מגידול בקהילה, כשהשטח שבין בתי הכנסת הקודמים קורה והפך לאולם תפילה נוסף.

הבנייה הייחודית מתחת לפני הקרקע נוצרה בעקבות חוק עות'מאני שאסר על בניית בתי כנסת גבוהים מהמבנים המוסלמיים מסביב. חכמי הקהילה החליטו לחפור מטה לתוך האדמה, כך שחלל התפילה יהיה מפואר וגבוה מבפנים, אך צנוע ונמוך מבחוץ. ב-1948 שימש המקום אורווה לסוסים על ידי הירדנים ושוקם ב-1967.

הנחיות הליכה לנקודה הבאה: חזרו ברחוב משמרות הכהונה לרחוב היהודים, פנו בו ימינה ולכו ישר כ-2 דקות עד שהסמטה נפתחת לכיכר גדולה. המבנה העצום עם הקשתות והכיפה הלבנה הוא היעד.

תחנה 3: הכיפה שחזרה לשמיים – בית כנסת "החורבה"

בית הכנסת החורבה נוסד במקור ב-1700 עלידי תלמידי רבי יהודה החסיד, נבנה מחדש ב-1864, ושוחזר שוב ב-2010.

חשוב לדעת: זהו המבנה הבולט ביותר בקו הרקיע של הרובע. אפשר לתאם סיור הכולל עלייה למרפסת הכיפה לתצפית בטלפון 4987* (מוקד התיירות של הרובע). אפשר לרכוש כרטיסים בקופה  בכניסה לבית הכנסת, אך כדי להבטיח עלייה בשעה ספציפית, כדאי להזמין מראש.

בשנת 1700 הגיעו כ-500 עולים בראשות רבי יהודה החסיד והחלו בבניית בית כנסת. כשרבי יהודה נפטר חמישה ימים לאחר הגעתם, הקהילה ההמומה נותרה עם חובות עצומים. היא שרדה במשך 20 שנה, אך ב-1720 פקעה סבלנותם של הנושים הערבים. הם שרפו את המבנה וגירשו את כל האשכנזים מהעיר. השלטונות הערביים החליטו – כל יהודי אשכנזי שנכנס לעיר היה חייב לשלם את חובותיו של רבי יהודה החסיד, מה שגרם לכך שמיעוט האשכנזים שחיו בירושלים נאלצו להתחפש לספרדים כדי לא להיאסר.

במשך למעלה מ-100 שנה המבנה עמד בחורבותיו. הוא הפך לערמת אבנים במרכז הרובע, ודבק בו השם המר "החורבה". רק ב-1864 הוא נבנה מחדש על ידי הקהילה הליטאית בתמיכת הברון רוטשילד, והפך למבנה הגבוה ברובע.

המאבק בין "החורבה" לבית הכנסת "תפארת ישראל" – שהוא הנקודה הבאה בסיור שלנו – הוא פרק מרתק ויצרי בהיסטוריה של העיר: קרב של יוקרה, ארכיטקטורה ואידיאולוגיה בין שתי קהילות אשכנזיות: הליטאים והחסידים. כשבית כנסת ה"חורבה" הליטאי הושלם ב-1864, כיפתו הפכה למבנה הבולט ביותר ברובע היהודי. חסידי רוז'ין, שרצו להוכיח את כוחם, החליטו לבנות בית כנסת שיתחרה ביופיו ובגובהו ב"חורבה".

זה הזמן לעלות למעלה ולהביט על העיר העתיקה כולה תוך כדי האזנה לשיר "שומר החומות" שכתב דן אלמגור והלחין בני נגרי, בביצוע להקת פיקוד מרכז.

אם יש מקום אחד שבו המילים "וכל העיר העתיקה מונחת לי על כף ידי" הופכות למציאות ויזואלית, זו מרפסת התצפית של ה"חורבה". מכאן יכולים

"להביט בה מאוהב" ולראות את הפריסה של כל האגן הקדוש – כולל כיפת הסלע, הר הזיתים והחומות. מהגובה הזה באמת שומעים את כל קולות העיר. הפזמון "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים" הפך כאן למציאות כשהלוחמים מגיני הרובע מצאו את עצמם בתפקיד השומרים שעליו דקלמו כתלמידי בית ספר בשיעורי תנ"ך. כיפות "החורבה" ו"תפארת ישראל" שימשו עמדות תצפית ולחימה קריטית לפני שפוצצו, יום אחרי יום ב-1948.

הנחיות הליכה לנקודה הבאה:  מהכיכר פנו ימינה (מזרחה) לרחוב הקראים. לכו כ-100 מטרים ותראו את "תפארת ישראל" מצד שמאל.

תחנה 4: הכיפה של הקיסר – בית כנסת "תפארת ישראל"

בית הכנסת נוסד בשנת 1872 עלידי חסידי רוז'ין וניסן ב"ק.

חשוב לדעת: המבנה נחרב ב-1948 ונכון להיום הוא נמצא בשלבי שחזור ובנייה מתקדמים מאוד -אפשר לראות את הכיפה החדשה קורמת עור וגידים.

ב-1869 ביקר הקיסר פרנץ יוזף בירושלים. הוא תרם לשני בתי הכנסת, אבל ב"תפארת ישראל" המצב היה נואש – הקירות עמדו ללא גג בגלל מחסור בכסף. כשהקיסר שאל למה אין גג, ניסן בק – הבנאי והגבאי המיתולוגי של החסידים – ענה: "הבניין הסיר את כובעו לכבוד הקיסר". הקיסר כלכך נהנה מהשנינות, שתרם את הכסף להשלמת הכיפה. מאז, בפי הירושלמים, הכיפה של תפארת ישראל נקראה "הקאפעל" (הכיפה הקטנה) של הקיסר.

"תפארת ישראל" נבנה במקום גבוה יותר טופוגרפית, וכך, למרות שהיה מעט קטן יותר מהחורבה, כיפתו נראתה כאילו היא נושקת לשמיים באותו גובה או אף יותר. החורבה הייתה בנויה בסגנון ביזנטי-אירופי נקי, בעוד תפארת ישראל היה מעוטר יותר, עם מרפסת תצפית ופאר חסידי. למרות התחרות בין החסידים לליטאים בימי השלום, במלחמה הם חלקו גורל אחד.

חלק ב': טעמי השוק ובתי הכנסת שמחוץ לחומות

הנחיות הגעה: למעבר לעיר החדשה צאִו מרחבת בית הכנסת לכיוון דרום-מערב לרחוב היהודים. המשיכו ישר על הקארדו הפתוח עד לחיבור עם רחוב חב"ד. פנו ימינה בחב"ד, המשיכו עד סופו והתחברו לרחוב הפטריארכיה הארמנית. צעדו בו לאורך החומות עד לרחבת שער יפו. צאו מהשער ועלו על הרכבת הקלה בתחנת "העירייה" לכיוון הר הרצל. רדו לאחר שתי תחנות בתחנת "מחנה יהודה" (אפשר גם ללכת ברגל כרבע שעה לאורך רחוב יפו, אבל הרכבת חוסכת כוח להליכה בסמטאות השוק והשכונות הבאות).

למי שהגיע ברכב: אפשר להשאירו בחניון, ולנסוע בתחבורה ציבורית לשוק וממנו או לנסוע ל"חניון אגריפס" בשוק או לחניון ב"בניין כלל" הסמוך. אפשר גם לנסוע ל"חניון הרצל" בהר הרצל וממנו לחזור ברכבת הקלה למחנה יהודה.

תחנה 5: פיוט בין הארגזים – בית משפחת בנאי

ממש מול הכניסה לשוק המקורה, מרחוב יפו, יוצא רחוב קטן ושמו כיום "אליהו יעקב בנאי". הבית הראשון הוא היעד שלנו בטיול בירושלים שמחוץ לחומות. אומנם זה אינו בית כנסת, אך זהו בית שספג בין כתליו תפילות ופיוטים. ברחוב האגס 1, לשעבר, התגוררו בני משפחת בנאי המפורסמת, שהיום הרחוב נקרא על שם סבם. בבית הקטן, אליהו יעקב ושמחה בנאי גידלו את יוסי, גברי ויצחק בנאי, שהיו חלק בלתי נפרד מהקהילה הספרדית, התפללו בבתי הכנסת הספרדיים באזור וספגו את הריחות, וגם את הפיוטים. אהוד בנאי כתב את השיר על הבית לאחר שכבר התרוקן מיושביו המקוריים, כשהוא עצמו גר בו בשנות ה-70. הוא משלב בו את פיוט האר"י לסעודת שבת, שסבו נהג לשיר. טעימה ארמית בתוך שיר ישראלי, שזהו תרגום מילותיו:

רחוב האגס 1 – (מילים ולחן) אהוד בנאי

ארמית (המקור)      תרגום לעברית

אֲסַדֵּר לִסְעוּדָתָא      אֲסַדֵּר סְעוּדָה

בְּצַפְרָא דְשַׁבַּתָּא      בַּבֹּקֶר שֶׁל שַׁבָּת

וְאַזְמִין בָּהּ הַשְׁתָּא    וְאַזְמִין בָּהּ עַתָּה

עַתִּיקָא קַדִּישָׁא        הָעַתִּיק וְהַקָּדוֹשׁ (הקדוש ברוך הוא)

נְהוֹרֵיהּ יִשְׁרֵי בָהּ      הָאוֹר יִשְׁרֶה בָּהּ

בְּקִדּוּשָׁא רַבָּא        בַּקִּדּוּשׁ הַגָּדוֹל (של שבת בבוקר)

וּבְחַמְרָא טָבָא         וּבְיַיִן טוֹב

דְּבָהּ תֶּחְדֵי נַפְשָׁא     תִּשְׂמַחְנָה הַנְּפָשׁוֹת

וזה גם הזמן והמקום של הסיור שלנו לסעוד את נפשנו בסמטאות השוק.

עצירה קולינרית

במרחק הליכה קצר בן דקות בודדות, בסמטאות שוק מחנה יהודה התוססות, מתקיים פסיפס קולינרי עשיר, טעים, צבעוני ומגוון.

הינה כמה המלצות למסעדות תחת פיקוח כשרות-צהר: בתוך השוק (רחוב הדקל 2) נמצאת פלורה (Flora) עם פיצה נפוליטנית איכותית, וצמודה אליה (הדקל 6) מסעדת הסט (Hest)  האתיופית. על ציר אגריפס 69 נמצאת גירה אקספרס (Gira) ההודית-טבעונית. בנקודת המפגש עם השכונות, ברחוב בית יעקב, אפשר לבחור בין אוכל רחוב ירושלמי בדוויני (Dwini) למאפיית המחמצת קָאזֶה (Kazze). במרחק דקה משם, במבנה כי"ח 5 ההיסטורי, ממוקמת מסעדת הבשרים הספרדית קָאסָה (Casa).

בזמן האוכל אתם מוזמנים להיכנס לקובץ חידונים על הבירה ולבחון את עצמכם – עד כמה אתם מכירים את ירושלים?

שבעתם? מצוין. ממשיכים לחלק השני של הסיור – אל בתי הכנסת בשכונות שיצאו מחוץ לחומות.

ניווט בשכונות מונטיפיורי – בין אוהל משה למזכרת משה

נקודת מוצא: יציאה מהשוק המקורה ברחוב אגריפס.

מהשוק לבית הכנסת האורפלי: פנו ימינה עד רחוב הגלבוע. פנו בו שמאלה – המבנה המסיבי של האורפלים יופיע מייד.

תחנה 6: בית הכנסת האורפלי – "היכל יהודה"

בית הכנסת נוסד ב- 1936 על ידי בני קהילת עולי אורפה, הממשיכים להחזיק בו עד היום.

בני הקהילה עלו מהעיר אורפה שבדרום-מזרח טורקיה, סמוך לגבול סוריה. לפי המסורת שלהם, אורפה היא "אור כשדים" המקראית – המקום שבו נולד אברהם אבינו והושלך לכבשן האש. לכן, הם רואים בעצמם "צאצאיו של אברהם אבינו".

הקהילה החלה להתגבש באזור כבר בסוף המאה ה-19, התיישבה סמוך לשוק מחנה יהודה, הייתה הכוח המניע של השוק בראשיתו ונחשבה לקהילה סגורה וגאה מאוד. בית הכנסת בנוי מאבן מסיבית כמעט כמו מבצר, מרשים וגבוה מאוד ביחס לסביבתו וכולל חלונות ויטראז' ואת סמלי 12 השבטים.

בית הכנסת משקף את העוצמה הכלכלית של סוחרי השוק באותה תקופה, ומייצג גאווה קהילתית וחיבור בין מסחר לקדושה. בני הקהילה נהגו לעלות לרגל לקבר הרמב"ם בטבריה בכל שנה בטקס המוני, והעתיקו מסורת זו לירושלים – בית הכנסת היה מרכז ל"חגיגות אורפליות" שכללו פיוטים ונוסח תפילה ייחודי שאינו בדיוק ספרדי ואינו בדיוק מזרחי רגיל, שאין בשום מקום אחר. בשבת בבוקר אפשר לשמוע שם את "שירת הבקשות" המפורסמת שלהם.

מעבר לתחנה הבאה: חוצים את אגריפס לרחוב אוהל משה.

טיפ לניווט: השכונה בנויה כ"שכונת חצר". אם הלכתם לאיבוד, חפשו את הדרך חזרה לרחוב אגריפס – הוא הציר המרכזי שסוגר את השכונות מצפון. ️

תחנה 7: בוסתן ספרדי – בית כנסת "אוהל משה"

בית הכנסת "אהל משה" נוסד ב-1882, שנת הקמת השכונה על ידי ועד העדה הספרדית בירושלים במימון קרן "מזכרת משה". כיום מתפללים בו בני הקהילה הספרדית-ירושלמית הוותיקה. המקום הפך למרכז תרבותי שמשמר את מסורת הלאדינו וההווי המוכר מהמחזה "בוסתן ספרדי" שכתב יצחק נבון.

כשנכנסים בשער השכונה, מרגישים מייד בשינוי: בורות מים ישנים, עצי פרי וחצרות מטופחות. סר משה מונטיפיורי (1784–1885), הדמות שעל שמה נקראות השכונות שבהן נסייר, היה נדבן ושתדלן יהודי-בריטי יוצא דופן, שהקדיש את חייו והונו העצום למען יהודים נרדפים בעולם ולביצור היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא ביקר בארץ שבע פעמים, ופריצת הדרך ההיסטורית שלו הייתה הקמת משכנות שאננים (1860), השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה.

מונטיפיורי לא רק בנה בתים, אלא גם פעל ליצירת מקורות פרנסה, כמו טחנת הרוח המפורסמת, וסיפק הגנה לתושבים, ובכך הפך לסמל של חסד, גבורה ויציאה מעבדות לחירות אורבנית. לאחר מותו (1882) הקימה הקרן על שמו את "שכונות המזכרת" – "אוהל משה" יועדה לספרדים ו"מזכרת משה" לאשכנזים.

מבנה בית הכנסת "אוהל משה" משדר יוקרה ותרבותיות של האריסטוקרטיה הספרדית הירושלמית. עיצוב הפנים שלו עשיר וכולל בימה מרכזית מעץ מגולף ותקרה גבוהה. בתוך בית הכנסת תלויה תמונת השר משה מונטיפיורי שייצר משה אליהו גואטה, אומן וירושלמי מסור שחי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והתמחה באומנות המיקרוגרפיה – טכניקה יהודית עתיקה ליצירת דיוקנאות וצורות גיאומטריות באמצעות כתיבת אותיות זעירות בלבד. קווי המתאר של פניו של מונטיפיורי בתמונה, בגדיו והכובע שלו הם למעשה פסוקים שלמים מספר תהילים.

בני הישוב "עברתו" את התואר "סר" של מונטיפיורי וקראו לו "השר" כפי שמושר שוב ושוב (ושוב), בשירו של חיים חפר "השר משה מונטיפיורי" בפי יהורם גאון.

כשעומדים מול דלת בית הכנסת ורואים את שלט ההקדשה למונטיפיורי, מבינים שה"שר" אינו רק דמות על שטר כסף ישן, אלא גם אדם שנכנס לתפילות וללבבות של האנשים. מונטיפיורי מופיע בתמונה בבגדי השרד שלו, מעוטר במדליות שקיבל ממלכי אירופה. עבור בני השכונה, התמונה הזו הייתה הוכחה לכך שיהודי יכול להיות בעל מעמד עולמי רם ועדיין להישאר נאמן לעמו.

בבית הכנסת הזה נהגו לציין את יום הולדתו של השר (בט' בחשוון) כמעט כיום חג, עם פיוטים ותפילת "מי שברך" מיוחדת לשלומו ולזכרו. הערצת היישוב אליו הייתה כה גדולה, עד שהאנקדוטה מספרת שבילדותו של יצחק נבון הוא היה בטוח שהדמות בתמונה היא כנראה של אחד מאבות האומה המוזכרים בתורה, בגלל הכבוד העצום שחלקו לו המתפללים.

מעבר לתחנה הבאה: צאו לכיוון צפון לרחוב הכרמל. פנו בו שמאלה וצעדו בו דקה. פנו שמאלה למזכרת משה. המשיכו ישר בסמטה כ-50 מטרים.

תחנה 8: שטעטל של דוברי עברית – בית הכנסת "מזכרת משה"

בית הכנסת נוסד בשנת 1882, במקביל להקמתו של "אוהל משה", על ידי קרן מונטיפיורי. כיום מתפללת בו קהילה אשכנזית מעורבת – דתיים לאומיים, חרדים ותושבי השכונה הוותיקים. המתפללים שומרים על נוסח אשכנז המסורתי.

בניגוד לפאר של "האורפלי" ו"אוהל משה", בית הכנסת הזה צנוע ופשוט. הוא מזכיר בתי כנסת של עיירות במזרח אירופה (שטעטל), עם ספסלי עץ כבדים ואווירה אינטימית וקהילתית מאוד.

בית הכנסת הזה היה אחד ממעוזי המאבק על השפה העברית. בעוד בבתי כנסת אשכנזים אחרים דיברו יידיש, כאן הדרשות החלו להימסר בעברית מוקדם מאוד, בחלק מתהליך ה"יציאה מהחומות" והתחדשות הישוב.

מעבר לתחנה האחרונה: המשיכו ברחוב מזכרת משה עד לפנייה שמאלה לכרמל. לכו בו כמה צעדים עד לגינה ליד רחוב כרמל 28.

תחנה 9: הגשר שבין השכונות – עץ התות בגן התות

בגן התות הקטן הזה מלבלב עדיין עץ התות המפורסם משירו של יוסי בנאי, שמספר על המגרש הביתי של ילדותו.

השיר: "אני וסימון ומואיז הקטן" – בביצוע חנן יובל (מלחין השיר) וחברי "זהו זה".

יוסי בנאי ז"ל תיאר אינספור פעמים בשיריו ובמערכוניו את ההליכה לבית הכנסת, את ריחות התבשילים ואת הדמויות הצבעוניות של השכונה. בסרטו "אני וסימון ומואיז הקטן", הוא חוזר אל הסמטאות ובתי הכנסת שבהם ספג את התרבות ומספר כיצד ילדים אשכנזים ממזכרת משה שיחקו עם ילדים ספרדים מאוהל משה בגן הזה שנמצא בדיוק ביניהן, מעין גשר פיזי ורוחני בין אשכנז לספרד בלב ירושלים.

הגענו לסיום סיורנו בין בתי הכנסת שבתוך החומות ומחוץ לחומות ירושלים. בנקודות שבהן ביקרנו פגשנו קהילות מבודלות שביניהן מחלוקות יצריות, על יוקרה ונוסחי תפילה. אך בסוף המסע, כשמביטים בילדים שמשחקים בגן התות, נזכרים שלא משנה איזה נוסח בקע מחלון בית הכנסת שלהם, כולם היו בסופו של דבר ילדי אותן הסמטאות שביקשו להעניק לעיר הזאת חיות – והיא, בתמורה, נתנה להם מחסה וזהות. התשובה לשאלה הירושלמית לא נמצאת רק בפאר האבנים והכיפות, אלא גם בזיכרון המשותף ובשיר שממשיך להדהד בין הדורות.