אם תבקשו מישראלים למנות את החגים המשמעותיים ביותר בישראל, נראה שט”ו בשבט לא היה מטפס לחמישייה הראשונה. בכל זאת, הוא מתמודד מול ענקים כמו פסח, סוכות, חנוכה והימים הנוראים. ובכל זאת, ט”ו בשבט קיבל מקום של כבוד במורשת הישראלית: עם פריחת השקדיות מתמלאים מדפי החנויות בפירות יבשים, נשמעים שירים מגני הילדים, ותלמידים יוצאים ליערות כדי לנטוע עצים. מהיכן הגיע אלינו ט”ו בשבט, ומה הופך אותו לחג ישראלי?
ט”ו בשבט: חג לאילנות או חג לפירות?
ט”ו בשבט אינו חג שנזכר בתנ”ך. אנחנו פוגשים אותו לראשונה במשנה, במסכת הקרויה “ראש השנה” בפרק המציין תאריכים מיוחדים בלוח השנה. אחד מתאריכים אלה הוא “ראש השנה לאילנות”. למה חשוב לדעת מתי הוא חל? כיוון שיש לו השפעה על קיום מקבץ מצוות החלות רק בארץ ישראל, שחלקן קשור בפירות האילן. כך, למשל, מצוות “מעשר עני” מחייבת חקלאים לתת חלק מתבואתם בשנים מסוימות לעניים.
המשנה קובעת כי ראש השנה לאילנות יחול בחודש שבט. מתי בדיוק בחודש שבט? כרגיל, יש מחלוקת. בית שמאי טוענים שביום הראשון לחודש שבט, בעוד בית הלל טוענים שדווקא באמצע החודש, כלומר היום ה-15, הלא הוא ט”ו. בית הלל, אשר דעתם התקבלה, סוברים כי ט”ו בשבט היא תקופה שבה כבר ירדו רוב גשמי השנה, והפירות שאנו נראה מתאריך זה ואילך גדלים בעיקר מכוח גשמי השנה הנוכחית – ולא מגשמי השנה החולפת. זו הסיבה שט”ו בשבט נבחר לציין את ראש השנה למניין השנים של פירות האילן בארץ ישראל.
מנהגים המציינים את היום המיוחד פשטו ולבשו צורה במהלך הדורות. כך, למשל, מנהג נפוץ בקרב קהילות ישראל הוא לערוך בט”ו בשבט “סדר”, המזכיר את ליל הסדר שאנחנו עורכים בפסח, ובו שותים יין מגפנה של ארץ ישראל, אוכלים מפירות הארץ, ומספרים בשבח ארץ ישראל. מקובל להניח שמקור המסורת הוא במקובלי צפת במאה ה־17
מתמר טרי ועד פפאיה מיובשת: יהדות ארץ ישראל ויהדות הגולה
שנים רבות חלפו מאז ימי המשנה. עם ישראל יצא לגלות מארצו, וחזר אליה בעידן פחות חקלאי. עם זאת, מנהגים המציינים את היום המיוחד פשטו ולבשו צורה במהלך הדורות. כך, למשל, מנהג נפוץ בקרב קהילות ישראל הוא לערוך בט”ו בשבט “סדר”, המזכיר את ליל הסדר שאנחנו עורכים בפסח, ובו שותים יין מגפנה של ארץ ישראל, אוכלים מפירות הארץ, ומספרים בשבח ארץ ישראל. מקובל להניח שמקור המסורת הוא במקובלי צפת במאה ה־17. במהלך השנים מאז, התפשט המנהג בארץ ישראל וכן בתפוצות, בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם.
כיום, נהוג לאכול דווקא פירות יבשים בט”ו בשבט, כמשתקף ממדפי הסופרמרקטים, והמבחר כולל פירות חדשים, שונים ומשונים, מקרמבולה ועד קיווי. עם זאת, מקור המנהג הוא כאמור לאכול פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל – פירות שבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. אם כן, נשאלות שתי שאלות: מדוע אוכלים פירות שאינם פירות משבעת המינים ומדוע אוכלים אותם דווקא יבשים?
התשובה טמונה ביהודי הגולה, אשר בזמנים עברו לא יכלו להשיג בט”ו בשבט פירות טריים מארץ ישראל, אלא רק פירות יבשים שעשו דרך ארוכה מהארץ עד למקום מושבם בגולה. עם עליית היהודים מהתפוצות לארץ ישראל במהלך השנים, המשיך והתקבע המנהג לאכול פירות יבשים בט”ו בשבט. המנהג לאכול פירות יבשים התרחב לפירות יבשים שונים כגון קיווי או פפאיה מיובשים שכלל אין להם קשר למקור המנהג – לאכול פירות טריים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
דעה אחרת סוברת שהסיבה לאכילת פירות יבשים היא זו: מרבית הפירות של שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל הם פירות קיץ, בעוד ט”ו בשבט חל בחורף. לכן, מובן מדוע התפתח המנהג לאכול את הפירות הללו בצורתם היבשה בט”ו בשבט. העובדה שהפירות המשובחים של ארץ ישראל הם פירות קיץ בעוד יום ההולדת לאותם פירות הוא בחורף היא הגיונית. נזכיר, כי מה שקובע את ציון הולדת הפרי הוא לא הבשלתו, אלא השאלה מכוח אילו גשמים הוא צמח: השנה שחלפה או השנה שנכנסה, וכאמור, ט”ו בשבט הוא המועד שנקבע לציון קביעה זו.
מנהג נוסף המקושר עם ט”ו בשבט הוא מנהג נטיעות עצים. אחת העדויות הראשונות לנטיעת עצים בארץ ישראל בעת החדשה היא משנת 1884, כאשר נטעו מייסדי יסוד המעלה 1,500 עצי פרי במושבה – דווקא בט”ו בשבט. אך מי שנחשב למעצב ט”ו בשבט כחג של נטיעות הוא הרב זאב יעבץ
תהלוכת ילדים בתל אביב: איך הפך ט”ו בשבט לחג נטיעות?
למרות שמקורו של ט”ו בשבט – כפי שמסבירה המשנה – עוסק סביב פירות האילן, התרחב העיסוק גם לאילנות עצמם: מנהג נוסף המקושר עם ט”ו בשבט הוא מנהג נטיעות עצים.
אחת העדויות הראשונות לנטיעת עצים בארץ ישראל בעת החדשה היא משנת 1884, כאשר נטעו מייסדי יסוד המעלה 1,500 עצי פרי במושבה – דווקא בט”ו בשבט. אך מי שנחשב למעצב ט”ו בשבט כחג של נטיעות הוא הרב זאב יעבץ, איש חינוך וממחדשי השפה העברית. בשנת 1890 יצא הרב יעבץ עם תלמידיו לנטיעות בזכרון יעקב, ונימק את המעשה כך: “למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה’ לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים”.
כעבור שני עשורים, בט”ו בשבט בשנת 1907, התקיים במקווה ישראל – בית הספר החקלאי העברי הראשון – טקס נטיעות בהשתתפות 300 תלמידי בתי ספר שונים. יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנה שלאחר מכן הכריזה הסתדרות המורים על ט”ו בשבט כחג הנטיעות. כך, בתל אביב חגגו את ט”ו בשבט בתהלוכה של ילדי העיר כבר בשנתה הראשונה, ב-1910. טקס זה היה קשור קשר הדוק גם להיבט הדתי של היום: הילדים באותה תהלוכה בשנת 1910 נשאו זרי פרחים במקום שתילים, מאחר שבאותה שנה חלה שנת שמיטה, וההלכה אוסרת לעבד את האדמה בשנה כזו.
עם תחילת המאה ה-21 והתעוררות התנועה האקולוגית והארגונים הירוקים הקוראים לשימור איכות הסביבה, גופים העוסקים בהגנה על החי והצומח הכריזו על ט”ו בשבט כעל חג שמירת הטבע
למנהג הנטיעות וריבוי העצים בעולם אפשר למצוא שורשים ביהדות. כך, למשל, קובעת התורה שאין לעקור עץ פרי – אפילו במלחמה: “כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה”. דוגמה אחרת מובאת בתלמוד, שם פוסק בן יוחנן בן זכאי כי אם אדם נוטע עץ ובעוד הוא מתעסק בנטיעה הוא שומע כי המשיח הגיע, עליו לסיים את הנטיעה לפני שיצא לקבל את פני המשיח. במדרש אחר מובא כי כאשר כורתים עץ פרי, זעקת האילן נשמעת מקצה העולם ועד סופו.
ואכן, עם תחילת המאה ה-21 והתעוררות התנועה האקולוגית והארגונים הירוקים הקוראים לשימור איכות הסביבה, גופים העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע יחד עם משרד החינוך, הכריזו על ט”ו בשבט כעל חג שמירת הטבע. ומה מבטא טוב יותר את אחריות האדם בשמירת הטבע מהמדרש בקהלת רבה: “בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ‘ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך'”.
איפה נמצא “עץ המדינה”?
עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, בהנחיה מיוחדת מקק”ל, ניטע בט”ו בשבט תש”ח, בקיבוץ דגניה א’, “עץ המדינה”. העץ שנבחר היה דווקא ברוש, לזכר הברוש שנטע הרצל, חוזה המדינה, בהרי ירושלים בשנת 1898. יעקב פלמוני, בן הקיבוץ דגניה א’, נשא דברים במעמד הנטיעה והסביר את האחריות לגורל “הנטע החדש”, שהשתרשותו היא סמל לגורל המדינה: “המדינה היהודית קום תקום. העץ שניטע עץ ברוש, עד הוא כי החלטתנו נחושה ושום דבר לא יעמוד נגדה. נטענו את עץ המדינה, נטענו וניטע עצים רבים מחדש”.
מעניין לציין כי בין שורשי העץ הוטמנה בעת הנטיעה מגילה אשר כללה את המילים הללו: “היום הזה אנו נוטעים על אדמתנו, אדמת הלאום, על גדות הירדן והכנרת, את הברוש הזה אשר יכונה ‘עץ המדינה’. יהיה העץ הזה לאות אימוץ הברית בינינו ובין ארצנו ולהשרשת אמונתנו אומן, כי קום תקום עתה המדינה העברית אשר אך צדק וחסד ישרו בה תמיד וקיבצה לתוכה את שארית עמנו והשיבה לו את כל כוחו והדרו והייתה למשגב עוז לגאון ישראל ותפארתו עדי עד. אמן”.
הברית הזו בינינו ובין ארצנו קיבלה ביטוי רשמי נוסף כאשר עם קום המדינה התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של האספה המכוננת שלימים תהפוך לכנסת, דווקא בט”ו בשבט. רוב הנבחרים הגיעו לירושלים דרך השפלה, ובדרכם עצרו בשער הגיא לטקס נטיעת עצים. יוסף שפרינצק, שנבחר ליו”ר האספה המכוננת והכנסת הראשונה, אמר בנעילת האספה: “…ביום זה נטעו ילדינו עצים חדשים […] גם אנחנו נבחרי ישראל, נטענו היום נטיעה חדשה. בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו, נטענו היום את האילן הנאה – אילן עצמאות ישראל”.