פנטזיה יהודית: אם אין קסם – אין תורה

אביר אמיץ שנלחם בחירוף נפש בדרקון יורק אש – אאוט. בת שירות צדקנית שנעשית מכשפה בעל כורחה ונקלעת לקרבות הירושה בחצר המלוכה של אשמדאי – אִין. אם עד לא מזמן פנטזיה יהודית נחשבה לאם חורגת ונשכחת של הספרות העברית, בשנים האחרונות היא זוכה לפריחה יצירתית מחודשת ועתירת דמיון, שסוחפת את הקוראים ואת שבחי הביקורת כאחד.

שניים מהביטויים הבולטים לתופעה זו ראו אור רק בשנה האחרונה. אחד מהם הוא "חרשתא" (בהוצאת שְׁתַּיִם, 2024), ספר הביכורים רווי ההומור של יהודית קגן על אופיר, בת שירות שגונבת את מגילת "חותם שלמה" העתיקה ממרתפי הספרייה הלאומית ומסתבכת בתככים הפוליטיים של עולם השדים. כמעט מייד עם צאתו לאוויר העולם הפך "חרשתא" לתופעה, עם קבוצות המוקדשות לדיון בו, כמו "חורשים על חרשתא", חשיפה תקשורתית נרחבת ומקום מכובד ברשימות רבי המכר.

הביטוי השני לכך שהספרות העברית בשלה לחרוג מכבלי הריאליזם הוא רומן החניכה התקופתי של איל חיות-מן "מסכת תהום" (בהוצאת כנרת-זמורה, 2024), זוכה פרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2024. הספר מתמקד בדמותו החידתית של אלישע בן אבויה, התנא השנוי במחלוקת שמסלול חייו הסוער מוביל אותו להתערב באורח מאגי ברזי הבריאה.

לרגל חודש הספר העברי שוחחנו עם קגן וחיות-מן על פנטזיה יהודית – מה מייחד אותה, מהו היחס שלה למקורות ואיזו בשורה טמונה בה לעתיד הספרות העברית בכלל.

בכל העולם מתעייפים מפנטזיה שמושרשת רק ברקע אנגלוסקסי, מאבירים ומלכים באנגליה בימי הביניים ועד בני נוער שנלחמים בשדים בניו יורק. ואז אנחנו שואלים את עצמנו – אילו סיפורים אנחנו מספרים?

להפגיש בין מסורת עתיקה לספרות חדשה

מהי מבחינתכם פנטזיה יהודית?

"בתור מישהו שגדל על פנטזיה יותר מאשר על יהדות", אומר איל חיות-מן, בעל דוקטורט בפילוסופיה יהודית, "כשאני ניגש לקרוא אגדות תלמודיות ומוצא שם רבנים שאש בוקעת מעיניהם, מתים שקמים לתחייה וכל מיני מעשי כשפים וניסים, אני לא יכול שלא לקרוא את זה גם כפנטזיה. אז מבחינתי כתיבת פנטזיה יהודית מהווה חיבור בין שני העולמות שמעסיקים אותי, פנטזיה מצד אחד ומקורות תרבותיים יהודיים מהצד השני. והמקורות בפני עצמם הם מעוררי השראה, כי יש שם גם אומנות סיפורית נהדרת. עוד לפני שאנחנו מדברים על פנטזיה דווקא, הגמרא מלאה בסיפורים קצרים. היכולת של חז"ל לברוא עולם במשפטים או בכמה פסקאות היא פנומנלית".

"אני חושבת שאנחנו מתחברים פה גם לטרנד ספרותי רחב יותר", אומרת יהודית קגן, סופרת פנטזיה ירושלמית, זוכת פרס עינת על סיפור קצר מקורי ויחד עם איל חיות-מן, מהדמויות הבולטות בחבורת הסופרים "שעטנז – יוצרים יהדות פנטסטית". "בכל העולם מתעייפים קצת מפנטזיה שמושרשת רק ברקע אנגלוסקסי, מאבירים ומלכים באנגליה בימי הביניים ועד בני נוער שנלחמים בשדים בניו יורק, ויש איזושהי חזרה, שאני מאוד מזדהה איתה, למיתולוגיות ולמסורות מקומיות. בהפוך על הפוך, דווקא כשהעולם נעשה יותר ויותר גלובלי, אנשים מחפשים את הלוקאלי. ואז אנחנו שואלים את עצמנו, אילו סיפורים אנחנו מספרים? כי בסופו של דבר, אגדות הן הדרך שלנו להסביר לעצמנו את העולם".

במקרה היהודי, מסבירים שניהם, הפנטזיה היהודית שואבת השראה מסיפורי המקרא, מאגדות התלמוד, מסיפורי עם מימי הביניים, ממעשיות חסידיות ועוד, כדי להציע נקודת מבט אחרת על המציאות הישראלית, על עצמנו כיחידים וכעם, ואולי אפילו על היהדות עצמה.

"גם במדרשים, גם באגדות וגם במעשיות השתמשו, למשל, בדמות של השד", מסבירה קגן, "כדי להבין מהו היחס לרע ולטוב בעולם. לדימויים הללו יש כוח כמעט תרפויטי לעזור לנו להבין טוב יותר את עצמנו. והיכולת להפגיש בין מסורת בת אלפי שנים לבין ז'אנר ספרותי חדש יחסית, דינמי ושעדיין לא ממש התייצב מולידה דברים מעניינים".

"הדימוי הנפוץ בספרות פנטזיה הוא של לילה ביער אירופי אפל ומלא ליליות וינשופים. אבל בתרבות שלנו המרחב המופלא הוא לא היער, אלא המדבר"

קפיצת הדרך אל בית המדרש

אילו מאפיינים ייחודיים יש בעיניכם לפנטזיה יהודית?

יהודית: "אני חושבת שבגלל שאין לנו מרחב דימויים נתון ומוסכם מראש, אנחנו צריכים להמציא אותו תוך כדי תנועה. הדימוי הקלישאי ביותר בספרות פנטזיה הוא של לילה ביער אירופי אפל ומלא ליליות וינשופים. אבל בתרבות שלנו המרחב המופלא הוא לא היער, אלא המדבר. שם יהודים מוצאים את עצמם ואת תעצומות הנפש הטמונות בהם. האתגר הוא לנסח לעצמנו עולם מקומי של דימויים וסמלים שמושרש בתרבות היהודית לדורותיה".

איל: "עוד היבט מעניין ששמעון אדף, שהיה חלוץ בתחום הפנטזיה היהודית הרבה לפנינו, עמד עליו הוא היחס למרחב. הוא שם לב שבעוד כמעט כל ספר פנטזיה אירופי נפתח במפה של העולם הדמיוני המתואר בו, לחז"ל אין מפה. אנשים שם עוברים ברגע מיהודה לבבל ולארץ ישראל".

גם קפיצת הדרך סותרת מפה באיזשהו מקום.

"נכון. והמרחב אצל חז"ל הוא תמיד בית המדרש, שמתוכו מספרים שרבה בר בר חנה הלך לפה או לשם וגילה דבר מה, אבל בתוך סיפור המסע הזה פתאום מופיעה הערה של מישהו שיושב לידו בבית המדרש, ואומר, אה, בטח מה שראית היה כך וכך".

כלומר, ההתמקדות היא בסיפור עצמו, בסיטואציה שבה מספרים את הסיפור.

"בדיוק".

מאפיין נוסף שלדברי חיות-מן יכול להבדיל כתיבת פנטזיה יהודית ממוסכמות הרווחות לעיתים בכתיבת פנטזיה נוצרית הוא היחס לחזרה בתשובה, כפרה וגאולה. לדבריו, בפנטזיה הקלאסית, כדי לעשות תיקון הגיבור נדרש פעמים רבות להקריב עצמו ולמות.

"אפשר לראות את זה באינספור יצירות, מבורומיר ב'שר הטבעות' ועד סוורוס סנייפ ב'הארי פוטר', וזו תפיסה שקשורה באופן עמוק מאוד למיתוס הנוצרי של המוות ככפרה על החטאים. ניסיתי לשאול את עצמי איך נראית חזרה בתשובה יהודית, ובמה היא שונה מהמודל הנוצרי של חזרה בתשובה. אחד הדברים שהבחנתי בהם הוא שבהלכות תשובה של הרמב"ם, למשל, חזרה בתשובה היא תמיד על חטא ספציפי. המודל הוא לא 'הייתי רע ועכשיו אני טוב', אלא 'עשיתי פעולה שלילית, עכשיו אני צריך להבין מה הוביל אותי לעשות זאת, להבין שהפעולה הייתה שגויה, ובפעם הבאה שאני נתקל באותו פיתוי, לא לעשות אותו דבר'. החזרה בתשובה המושלמת מפרספקטיבה יהודית כזו היא לא 'אני מת כדי לכפר על חטאיי' כמו בנצרות, אלא 'אני חוזר בדיוק לאותה סיטואציה, ולא עושה את החטא שעשיתי בפעם הקודמת'".

זה הרבה יותר ממוקד בחיים ומכיר בחולשות האנושיות.

"נכון, וזאת תפיסה מאוד שונה של איך הכול עובד – היקום, המוסר ונפש האדם".

"בפנטזיה הקלאסית, כדי לעשות תיקון הגיבור נדרש פעמים רבות להקריב עצמו ולמות. בתפיסה היהודית, החזרה בתשובה אינה מוות, אלא תיקון של החטא הספציפי"

דף גמרא פנטסטי לילדים

"מסכת תהום" הוא החלק הראשון מטרילוגיה מתוכננת. בימים אלה מפרסם חיות-מן את הנובלה "בלשון בני אדם", שמתרחשת באותו עולם. גם "חרשתא", ספרה של קגן, המיועד בעיקר לבני נוער ומבוגרים, כבר הוליד נגזרת (ספין-אוף) בדמות "שגרירות השדים – הולכים לעזאזל" (הַתַּחֲנָה – בית הוצאה לאור, 2025), המכוון לילדים ולנוער צעיר.

ב"שגרירות השדים" נילי ומאיה נשלחות אל הדודים בירושלים, פוגשות ילד מסתורי בשם עמנואל, והשלושה הולכים לעזאזל במסע מטלטל על גבו של עכביש ענק, ברכבת הקללה ובמרכבה רתומה לשועלים בוערים, כדי למנוע מלחמה בין עולם השדים לעולם בני האדם. בקיצור, חופשת קיץ שגרתית.

תוכלי לספר לנו קצת על הספר החדש?

"משהו שאני מאוד אוהבת שעשינו ב'שגרירות השדים' הוא שעיצבנו כל דף בספר בהשראה של דפי גמרא, במין פיצול של הדף שמאפשר להציב לצד הטקסט המרכזי איזו פרשנות על הטקסט או הרחבה מחוץ לעלילה עצמה. עבורי זה חלק מליצור ספרות עברית ויהודית ששואבת השראה מהמקורות שלנו ומנהלת שיחה עם ההקשרים ועם התרבות שלנו. זה לא שאתה סוגר את הספר בבית המדרש וחוזר לחיים הרגילים שלך, אלא דרך היצירה הקלילה והבדיונית הספר נשאר חלק גם משעות הפנאי שלך, ודרך זה התרבות חיה ומתפתחת. יש משהו מאוד חי, כיפי ויצירתי לעשות את זה ככה, ולגרום לילדים להתעניין בפורמט שנתפס בדרך כלל כרציני, כבד ואפילו ארכאי".

"רוב המקומות שאנחנו גרים בהם הם מופלאים, מלאי קסם, סיפורים ואגדות, אבל אנחנו רואים את הפקקים והבוץ. זו עבורי גם דרך לחזור להתפעל ולהתרגש מזה שאנחנו חיים כאן"

ארץ הפלאות של היהודים

עליית קרנה של הספרות הפנטסטית בישראל היא חלק ממגמה עולמית של התפכחות מהיומרה של הריאליזם המודרניסטי לתאר את ההוויה האנושית במלוא מורכבותה באופן המעמיק, המדויק והאמיתי ביותר. יותר ויותר אנשים מכירים כיום בכך שספרות החורגת מגבולות המציאות במובנה הפשוט ניחנה ביכולת ייחודית לגעת ברובדי משמעות עמוקים ונסתרים בנפש האדם.

ספרות שכזו, שראשיתה במיתוסים, אגדות וסיפורי עם, מאפשרת לנו להתבונן בעיניים חדשות על העולם ועל עצמנו, ולחוות באופן חי ומוחשי יותר את הפלא, היופי, הקסם והאימה הטמונים בהוויה המוכרת לנו, שרובנו מתבוננים בה מתוך הרגל כמובנת מאליה.

"אני חושבת שעבורי חלק גדול מכתיבת פנטזיה שהיא שלנו", אומרת יהודית, "קשור למילה היפה שהיא 'פלא'. אנחנו גרים במקום קסום, שספוג בסיפורים, בהיסטוריה ובמשמעות בני אלפי שנים. הרבה פעמים אנחנו שוכחים את זה בגלל טרדות היומיום והשגרה השוחקת, ותופסים את ישראל כמרחב לא רומנטי ולא מיוחד. רוב המקומות שאנחנו גרים בהם הם מופלאים, מלאי קסם, סיפורים ואגדות, אבל אנחנו רואים את הפקקים והבוץ. לספר סיפורים שהם שלנו, מהדי-אן-איי שלנו, מתוך התרבות והמסורות שלנו, זו עבורי גם דרך לחזור להתפעל ולהתרגש מזה שאנחנו חיים כאן. אני צוחקת הרבה פעמים על זה שבסופו של דבר כולנו גרים וחיים בתוך ספר פנטזיה אוטופי שכתב יהודי אחד, הרצל".

זה חלק ממה שהיה לך חשוב לעשות גם ב"שגרירות השדים"?

"לגמרי. זו מתוכננת בעצם להיות סדרה שנודדת בין כל מיני ערים בארץ ומספרת את הסיפור הקסום שלהן, וירושלים היא העיר שניצבת בלב הספר הראשון. הייתי מאוד רוצה לתת את המתנה הזאת הלאה לילדים, את היכולת קצת לחזור להתלהב מזה שאנחנו גרים בארץ הפלאות של היהודים. לאורך כל הגלות, יהודים פנטזו ורק חיכו לחזור לארץ. מבחינתם, הארץ הייתה המקום הקסום והמופלא שבו קורים דברים, ורק אנחנו יושבים בגולה הדוויה. ואז חזרנו, וכל הנס הזה נבלע לנו ביומיום. וזה הדבר היחיד שאנחנו זוכרים, אבל זה לא ככה, זה לא מובן מאליו. זה באמת מופלא".