"יתגדל ויתקדש שמיה רבא": מסע בעקבות הקדיש

"פעם, כדי לדעת מיהו יהודי בארה"ב, היו מאתגרים בשאלה מהו ההמשך למילים 'שמע ישראל'. היום, צעירים יהודים רבים כבר לא יודעים מה זה 'שמע', אבל הם יודעים היטב מהו קדיש. הם שמעו אותו על הסבא, על הסבתא, והוא נצרב בזיכרונם כצליל המכונן של הזהות היהודית". המילים הללו של העיתונאי והסופר שאול מייזליש הן נקודת המוצא למסע מרתק אל חקר אחת התפילות המסתוריות והמשפיעות ביותר בתולדות עמנו. לרגל עשרה בטבת, שנקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי, צולל איתנו מייזליש אל השורשים ההיסטוריים, הפסיכולוגיים והלאומיים של התפילה ששואפת לבנות גשר של אמונה מעל תהום הצער.

השבר שהוליד נחמה: חוכמת המהר"ם

הקדיש כתפילת אבלים נולד מתוך רגעי השפל הקשים ביותר של העם היהודי בימי הביניים – מסעי הצלב והמגפה השחורה. באותם ימים, הקהילות היו שבורות מבחינה אמונית. "אנשים הפסיקו ללכת לבתי כנסת, ושאלו איפה החמלה של הקדוש ברוך הוא מול השחיטה, הביזה והאונס", מתאר מייזליש.

היה זה רבי מאיר ב"ר ברוך, שנודע בכינויו המהר"ם מרוטנבורג, שחולל את השינוי. בעודו כלוא בכלא הגרמני בידי הקיסר רודולף, הוא הורה להכניס את הקדיש – שהיה עד אז תפילה לסיום לימוד תורה – אל תוך פולחן האבל. המהלך היווה גאונות פסיכולוגית וקהילתית: "הוא התנה את אמירת הקדיש כתפילה בציבור, במניין בן עשרה גברים. כך הוא החזיר את האבלים המיואשים אל תוך העדה. במקום שיֵשבו בבית עם הרהורי הכפירה ותחושות הכאב, הם נדרשו להגיע לבית הכנסת, שם הקהילה עוטפת אותם". מנהג זה אִפשר את חיבור הקהילה לאבל, למנוע ממנו להישאר לבד בעיצבונו ולחוש בהשתתפות בצער גם על ידי אמירת ה"אמן".

הנדודים לספרד: צפיית הפורענות מראש

תלמידו המובהק של המהר"ם, הרא"ש – רבי אשר בן יחיאל – נשא את הבשורה הלאה. כשברח מגרמניה לספרד, הוא פגש את רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (הרשב"א). מייזליש מתאר דיאלוג היסטורי מרתק: "הרשב"א תמה מדוע להכניס נוסח צידוק הדין קשה כל כך במקום שבו היהודים חיים בשלווה. המהר"ם, בראייתו ההיסטוריוסופית, צפה את העתיד ואמר לו: 'הפורענות תגיע גם אליכם'".

מסע הנדודים של הקדיש בעולם היהודי נראה כמעט כמו מפת דרכים של הישרדות. הרא"ש, במנוסתו מגרמניה לצרפת ומשם לספרד, השאיר בכל תחנה בדרך הוראות להנהיג את אמירת הקדיש. מספרד התפשט המנהג ליהודי תימן, ומשם המשיך המסע עם רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך". בדרכו הארוכה לארץ ישראל, הפיץ הרב קארו את חובת אמירת הקדיש בקהילות קונסטנטינופול ובולגריה, עד שהגיעה הבשורה לצפת. משם, המעגל נסגר כשחזר המנהג למזרח אירופה דרך הרמ"א (רבי משה איסרליש) שישב בפולין. כך, במסלול גיאוגרפי חובק עולם – מגרמניה לספרד, דרך הבלקן ועד לצפת ופולין – הפך הקדיש לתפילה שמאחדת את כל תפוצות ישראל תחת נוסח וגורל אחד.

אך עדיין, יש כמה הבדלים בנוסח הקדיש בין העדות השונות. לקדיש הספרדי נוסף נופך אישי של בקשה אישית ל"חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה…" והוא הפך לעוגן עבור הקהילה שחוותה מאות שנים לאחר מכן את גירוש ספרד ב-1492. "ההבדלים בין הנוסחים משקפים את ההיסטוריה: הנוסח האשכנזי נותר תמציתי ונוקשה יותר, כמעט כמו חומת מגן מול הרדיפות, בעוד הנוסח הספרדי והתימני התרחבו. בתקופה מסוימת, התימני אף שזר בתוכו דמות מופת נערצת – הרמב"ם, כאשר הוסיף למילות הקדיש 'בחייכון וביומיכון' את המילים 'ובחיי דרבנא משה בן מימון'".

"ברגע שאתה מכיר בגדולתו על אף מה שקרה לך, העולם שלך הופך למפויס ונקי יותר"

המשכיות החיים: לבנות מגדל מעל השברים

בקדיש אין שום אזכור למוות או חיבור לשמו של המת. מדובר ב"צידוק הדין" צרוף, כלומר הצדקה של מעשי האל וקבלת רוע הגזירה. "למה בחרו דווקא בזה? כי למרות האסון, למרות העובדה שיקירנו הלך, אנחנו אומרים 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'", מסביר מייזליש. "ברגע שאתה מכיר בגדולתו על אף מה שקרה לך – גם אם היית רוצה לקלל – העולם שלך הופך למפויס ונקי יותר. אתה לא מנתק את הקשר עם העולם, אתה בונה מגדל חדש. זוהי הצהרה על המשכיות החיים ועל כוחה של הקהילה לרפא את השבר".

העובדה שהתפילה נותרה בארמית היא חלק מסוד כוחה. "הארמית היא עטרת של סוד, ממד כמעט מאגי", אומר מייזליש. "גם חילונים מעדיפים אותה על פני תרגום עברי פשוט. המסתורין של השפה מעצים את החוויה הרגשית; הוא הופך את התפילה למשהו בראשיתי, שמחבר את האבל להוריו ולסביו בשרשרת שאינה זקוקה לתרגום".

הממד הזה בולט גם בסוגיית אמירת הקדיש על ידי נשים. "היום אנחנו רואים יותר ויותר בנות שאומרות קדיש על הוריהן. זה הופיע בעבר עם בנות רש"י והרבנית מלודמיר (חנה רחל ורברמאכר, האישה היחידה בהיסטוריה שהייתה אדמו"רית), זהו ביטוי לצורך הנפשי העמוק לקחת חלק בשרשרת הדורות. הקדיש הוא לא רק חובה, הוא גם זכות לבטא אהבה וכאב".

"המסתורין של השפה הארמית מעצים את החוויה הרגשית ומחבר את האבל להוריו בשרשרת שאינה זקוקה לתרגום"

עשרה בטבת: הקדיש הלאומי של דור השואה

כשמדברים על הקדיש כיום, אי אפשר להתעלם מהקשר שלו לזיכרון הלאומי. מייזליש מדגיש כי הרבנות הראשית לישראל הקדימה את כנסת ישראל בשנתיים כאשר קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לזכר מיליוני הנספים שיום פטירתם ומקום קבורתם לא נודעו.

"בהתחלה זה תפס מאוד, כי לא היה משהו אחר להגיד", הוא מסביר. אולם עם השנים, המוקד הלאומי הוסט ליום השואה והגבורה בכ"ז ניסן. לדעת מייזליש, "הונמכה קומתו של עשרה בטבת", אך חשיבותו נותרה קריטית. "אני לא חושב שהיום הזה ייעלם, כי חייבים צד אמוני בתוך זיכרון השואה, אבל צריך לבנות לו מערך חינוכי והסברתי שלם, נוסח ברור של אמירה ותפילה בתוך הבית פנימה".

מרוץ נגד השעון: כך נולד הספר "המסתורין של הקדיש"

העניין של מייזליש בסיפורה ההיסטורי של תפילת הקדיש, שהוביל למחקר ולכתיבת ספר, נולד כמעט במקרה, מתוך רגע אנושי פשוט בלובי של מלון הילטון. שם פגש מייזליש את ליאון צ'ארני ז"ל. צ'ארני, דמות יהודית-אמריקאית ססגונית וציונית, היה עורך דין, איש עסקים, פילנתרופ, יועץ פוליטי, חזן ומנחה טלוויזיה, שפעל רבות בשליחות מדינת ישראל. הוא גם היה איש ספר, בוגר "ישיבה יוניברסיטי", שלאחר מות אימו מצא את עצמו במרוץ נגד השעון לאמירת הקדיש עליה. "הוא היה מסדר את הטיסות שלו כך שיוכל להגיע בזמן להגיד קדיש במניין", מספר מייזליש.

בדרך לבית כנסת ברחוב בן יהודה פנה צ'ארני למייזליש בשאלה שהתחילה את המסע המשותף: "אני אומר את המילים האלה על אימא שלי, אבל בעצם אני לא מבין כלום. הכול בארמית, ובכל זאת אני נמשך לזה. למה אומרים דווקא את התפילה הזאת?". מייזליש הודה שגם הוא לא הכיר אז את כל הסיפור ההיסטורי, והשניים יצאו למחקר משותף. צ'ארני הביא את האימפקט הפילוסופי וחקר את המנגינות והנוסחים בעדות השונות, ומייזליש טווה את החוטים ההיסטוריים והספרותיים לכדי יצירה שחוקרת איך טקסט שעיקרו שבח לה' הפך למסע של נחמה. התוצאה הייתה הספר "קדיש: השפעתו על היהדות" הידוע גם בשם "המסתורין של הקדיש", שראה אור לפני יותר מעשור וחצי וזכה להצלחה בארץ ובעולם.

"האמירה היומית במניין עוזרת לאדם לצאת מעצמו אל הכלל ולהבין שסופו של כל אדם להיאסף אל אבותיו"

סגירת מעגל: מאסון פרטי להצהרה של תקווה

"כשדיברנו עם אבלים ועם אנשי רוח, גילינו חוכמה פסיכולוגית עצומה בתוך הטקס", מספר מייזליש. "הקדיש והאבלות מספקים לאדם 'עיגון'". בכך יש מענה לתהייה אם ההקפדה על טקס יומי קבוע מספקת לאבל הסחת דעת מהכאב. "כן", משיב מייזליש, "העובדה שיש זמנים קבועים וקבוצה שסובבת אותך יוצרת הכרה במציאות. האמירה היומית הזו במניין עוזרת לאדם לצאת מעצמו אל הכלל ולהבין שסופו של כל אדם להיאסף אל אבותיו".

עבור ליאון צ'ארני, המסע הזה הסתיים בסגירת מעגל. הוא הבין שקסם הקדיש אינו טמון בהבנה המילולית היבשה, אלא בכוחו להפוך את האסון הפרטי להצהרה קוסמית של תקווה. הספר הפך עבורו למסע של פיוס שאפשר לו להמשיך את המורשת של אימו כאן, על פני האדמה.

לשאלה אם הקדיש ישרוד גם בדורות הבאים, מייזליש משיב נחרצות: "אני חושב שהוא יישאר. דווקא הסנטימנטליות והשפה הארמית שצריך להתאמץ עבורה הן אלו שיוצרות את החיבור. כשאדם עומד בפרהסיה ורוצה להגיד את זה נכון, הוא מחפש את המקור הבראשיתי. הקדיש נותן לאדם את היכולת להשתקם באמצעות הקהילה שעוטפת אותו באמירת ה'אמן'. זהו זיכרון של ניחום ופיוס שימשיך ללוות אותנו כל עוד נחפש משמעות מול החלל שנוצר".

קדיש יתום:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ.
יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם אשר ברא כרצונו.

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ
וימליך מלכותו, ויצמיח ישועתו, ויקרב (יקדים) משיחו

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן
בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא
יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן
יתברך, וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא מעל לכל הברכות, השירות, התשבחות והנחמות שאומרים בעולם, ואמרו אמן

נוסח ספרד:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן

נוסח אשכנז:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כְָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן
יהי שלום גדול מן השמיים, וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

קדיש יתום: נוסח תימן-בלדי

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא
יתגדל ויתקדש שמו הגדול.

בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, וְיִמְלוֹךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ וְיִפְרוֹק עַמֵּיהּ
בעולם שברא כרצונו; ותמלוך מלכותו, ויצמיח ישועתו ויקרב את משיחו ויפדה את עמו.

בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּיהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן
בחייכם ובימיכם ובחייהם של כל בית ישראל – במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן.

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא
יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַדַּר וְיִתְהַלַּל וְיִתְנַשֵּׂא, שְׁמֵהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
יבורך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתעלה ויתהדר ויתהלל ויתנשא – שמו של הקדוש ברוך הוא.

לְעֵילָא לְעֵילָא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן
למעלה למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות האמורות בעולם – ואמרו אמן.

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא וְסִייַּעְתָּא וּפוּרְקָנָא וּרְוַחָא וְחִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי עֲלֵיכוֹן וַעֲלַנָא וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְחַיִים וּלְשָׁלוֹם וְאִמְרוּ אָמֵן
יהא שלום רב מן השמים; ועזרה וישועה ורווחה וחן וחסד ורחמים עליכם ועלינו ועל כל ישראל לחיים ולשלום – ואמרו אמן.

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל – ואמרו אמן.