ב-31 במרץ 1492 חתמו פרננדו השני, מלך אראגון, ואשתו איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה, על צו גרנדה. הצו אסר על יהודים להמשיך לחיות בממלכות קסטיליה ואראגון, והעמיד אותם בפני שתי ברירות קשות: להתנצר או לעזוב. כמה עשרות אלפי יהודים בחרו להתנצר, לפחות למראית עין. כ-200 אלף אחרים סירבו לוותר על יהדותם, וב-31 ביולי של אותה שנה, ז' באב, נאלצו לעזוב את ספרד. בשנים שלאחר מכן גורשו עוד עשרות אלפי יהודים מפורטוגל ומממלכת נווארה.
כך יצא לדרך אחד ממסעות הנדודים הגדולים בתולדות העם היהודי. ציבור של כרבע מיליון יהודים נאלץ לחפש לעצמו בית חדש, לעיתים במשך שנים ארוכות. חלק מהמגורשים הצליחו להתבסס באירופה, בין היתר בצרפת, בגרמניה, בארצות השפלה ובאנגליה. רבים אחרים המשיכו לצפון אפריקה, לארצות הבלקן, למזרח התיכון וגם לארץ ישראל. הדרך הייתה רצופה קשיים, סכנות ואובדן, ורבים לא שרדו אותה, אך מתוך השבר החלה להתגבש גם הספרדית-היהודית המוכרת גם בשמה הלאדינו – שפה שחיברה בין הספרדית שהכירו המגורשים לבין העברית שהייתה עבורם שפת הקודש.
"היהדות הספרדית היא קהילה שנלחמה בראש ובראשונה על יהדותה", מסביר פרופ' שמואל רפאל, ראש מכון סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן, ויועץ בתחום לשון הלאדינו לאקדמיה המלכותית הספרדית במדריד. "אם המגורשים היו רוצים להישאר בספרד ולוותר על דרך הייסורים והחתחתים שציפתה להם, הם היו מתנצרים או נשארים יהודים אנוסים, ובזאת היה נגמר הסיפור. מכאן שהיהודים שגורשו הם יהודים שרצו להישאר יהודים. במובן הזה, הלאדינו הייתה מפעל ההישרדות שלהם. אלמלא התפתחה, ציבור של 250 אלף מגורשי ספרד היה הולך לאבדון".
"האות העברית העניקה לטקסט מעמד יהודי ברור, מעמד של קדושה, גם כאשר המילים עצמן היו בספרדית"
ספרדית או עברית?
מרבית מגורשי ספרד יצאו לדרך בערב תשעה באב – מועד שלימים נקשר בזיכרון הגירוש. הם השאירו מאחור בתים, רכוש, מעמד ציבורי ומסגרות קהילתיות. בידיהם נותר בעיקר מה שאפשר היה לשאת בזיכרון, בדיבור ובטקסים: המסורת היהודית, העברית כשפת קודש והספרדית שדיברו בחצי האי האיברי. מן המפגש בין המרכיבים האלה, ובהמשך גם מן המפגש עם שפות ותרבויות שפגשו בדרך, החלה להתגבש הלאדינו. "תהליך המעבר מהספרדית לספרדית-היהודית הוא תהליך ארוך ומסובך, שחוקרים בכל רחבי העולם מקדישים שנים רבות כדי לחקור", מציין פרופ' רפאל.
רפאל, ששימש בעבר דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, נחשב לאחד ממובילי המחקר של התרבות והספרות בלאדינו בישראל ומחוצה לה, הוא חבר הוועד המנהל של הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו, ומכהן כמזכיר המדעי של האקדמיה הלאומית הישראלית ללאדינו. הוריו הם ניצולי שואה ילידי יוון, שפעלו להנצחת זכר הקהילות שנספו בשואה.
"מדובר בתופעה של ממש", מסביר פרופ' רפאל, "כי הלאדינו התפתחה באופן ספונטני בקהילות שונות פחות או יותר במקביל. באף קהילה לא הייתה החלטה מכוונה ליצור שפה ולהעמיד לה תרבות עשירה, וגם לא הייתה שום 'התוועדות' או 'היוועצות' בין הקהילות – ובכל זאת, במקומות שונים בעולם התפתחה שפה דומה מאוד".
אחד הצירים המרכזיים בהתפתחות הזאת היה החיבור בין שפת הדיבור של המגורשים לבין עולם המקורות היהודי. כדי לקרב את הטקסטים היהודיים אל הציבור הרחב, היה צורך להעביר אותם לספרדית שהכירו, אך לעשות זאת באופן שישמור על הזיקה לעברית ולמסורת. "ההתגבשות נעשית דרך מפעל התרגומים של הקנוניזציה היהודית מעברית לספרדית באמצעות שימוש באותיות עבריות", מסביר פרופ' רפאל. "זה תהליך מאוד מורכב מבחינה בלשנית. לוקחים את המקור העברי, למשל 'בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ', מעבירים אותו לספרדית, אבל כותבים את התרגום לספרדית באות עברית". עבור דוברי הלאדינו, האות העברית העניקה לטקסט מעמד יהודי ברור, גם כאשר המילים עצמן היו בספרדית. "כשהם ראו טקסט שכתוב באות עברית מבחינתם זה היה טקסט יהודי", אומר פרופ' רפאל. "האותיות העבריות גם העניקו לטקסט מעמד של קדושה, וזה לא משנה אם זה היה רק סיפור עם".
בהמשך, כשהקהילות התבססו בארצות הפזורה, הלאדינו המשיכה להשתנות ולספוג לתוכה שכבות לשוניות נוספות מן השפות שהמגורשים פגשו בדרך ובמקומות שבהם חיו. "לאדינו מבחינת ההגדרה הלשונית שלה מוגדרת כשפת היתוך", אומר פרופ' רפאל. "נכנסים לתוכה מרכיבים מהטורקית, מהערבית, מהיוונית, ואחר כך גם מהצרפתית, מהאיטלקית ומשפות סלאביות".
בתוך שפת ההיתוך הזאת, לעברית נועד להיות מקום בולט במיוחד. מושגים מעולם הקודש והחיים היהודיים, כמו כהן, טלית, תפילין, תפילה וארון קודש, נשארו כפי שהם, משום שהיו חלק טבעי מן הזהות והמסורת של הדוברים. לצידם השתלבו גם מילים עבריות יומיומיות יותר שלא מצאו דרך מתאימה לתרגם, כמו המילה "אפילו". "העברית חוגגת בתוך הלאדינו", אומר פרופ' רפאל. "יש אלפי מילים ממקורות עבריים שמשולבות באופן טבעי לחלוטין בתוך השפה. לפעמים בצורה הרגילה של העברית ולפעמים בצורה מותכת". המפגש הזה בין הספרדית לעברית הוליד גם ביטויים ייחודיים שמעידים על החיבור בין העולמות. כך, למשל, כשרוצים לומר "מזל טוב" בלאדינו אומרים בפשטות: "מזל בואנו".
נשים הפכו לחוליה מרכזית בשימור השפה ובהעברתה מדור לדור: "הן נשאו אותה בזיכרון שלהן, בלשון ובגרון שלהן"
השפה שאיתה גידלו ילדים
אם בתחילת דרכה הלאדינו הייתה קשורה בעיקר לעולם התפילה והטקסטים היהודיים, עם הזמן היא הפכה לשפת החיים של קהילות המגורשים. "הלאדינו הלכה וחלחלה לכל השכבות של היומיום", מסביר פרופ' רפאל. "זאת הייתה השפה שאיתה למדו והתפללו, אבל גם השפה שאיתה הלכו לשוק וגידלו ילדים. קודש וחול – הכול התנהל באותה מערכת, וזאת גדולתה ותפארתה של היהדות הספרדית".
מרגע שהלאדינו נעשתה גם לשפת הבית והמשפחה, נשים הפכו לחוליה המרכזית בשימור השפה ובהעברתה מדור לדור. "בניגוד לדעה הרווחת שנשים הודרו מתוך הזירה התרבותית, דווקא בלאדינו אנחנו רואים שלנשים היה מקום מאוד מרכזי בשימור התרבות הזאת", אומר פרופ' רפאל. "הן היו נושאות המסורת דרך המסורת שבעל פה. הן נושאות בזיכרון שלהן, בלשון שלהן, בגרון שלהן. הן שרות טקסטים, הן משתמשות בפתגמים, והן מעבירות את התרבות הזאת מדור לדור".
לצד המסורת שבעל פה, הלאדינו העמידה גם יצירה כתובה רחבה. אחת הדוגמאות המרכזיות לכך היא הילקוט "מעם לועז", מפעל פרשני שנכתב בלאדינו וכלל פירושים לחמישה חומשי תורה ולחמש המגילות. הספר נועד להנגיש את פרשת השבוע ואת עולם המקורות לציבור דובר הלאדינו, והפך בקהילות רבות לטקסט של לימוד משותף. "זוהי אחת היצירות הגדולות ביותר שהלאדינו העמידה לאורך הדורות", אומר פרופ' רפאל. "הספר הזה, שכתוב כולו בלאדינו, נעשה לטקסט כמעט קנוני".
אבל הלאדינו שימשה לא רק להעברת ידע ומסורת; היא הייתה גם השפה שבה הקהילות שמרו את זיכרון הגירוש עצמו. עבור דוברי הלאדינו, גירוש ספרד היה חלק בלתי נפרד מסיפורו של העם היהודי. בלוחות השנה שפרסמו הקהילות, שנקראו "חלילה" משום שהשנה חוזרת חלילה, הופיעו אירועים מרכזיים בתולדות העם היהודי. "בחלילה הזאת היו כותבים את האירועים המרכזיים שקרו לעם היהודי עד אותה שנה", מספר פרופ' רפאל. "כך וכך שנים ליציאת מצרים, כך וכך שנים לקבלת התורה, כך וכך שנים לנס של פורים – וגם כך וכך שנים לגירוש ספרד".
עם חורבנן של קהילות ספרדיות בבלקן וביוון בשואה, נקטע גם הרצף האנושי שבתוכו נשמרה הלאדינו
מאחורי דלתות סגורות
מרבית דוברי הלאדינו התבססו וחיו במרחב שהיה שייך לאימפריה העות'מאנית. עם היחלשות האימפריה ועלייתן של מדינות לאום חדשות, חלו שינויים מדיניים וחברתיים שהביאו לדעיכה הדרגתית של השפה. "ברגע שמתחילות להיווצר מדינות לאום, המדינה כופה את השפה הרשמית שלה", מסביר פרופ' רפאל. "היא אומנם לא אוסרת את השימוש בלאדינו, אבל היא הופכת את היוונית, הטורקית או הבולגרית לשפה הרשמית, וכך התחילה התרחקות כפויה מהלאדינו".
לשינוי הזה הצטרפו גם תהליכי הגירה וחינוך. בתחילת המאה ה-20 יהודים רבים עזבו את הקהילות הוותיקות שבהן הלאדינו הייתה חלק טבעי מן החיים, ועברו לאזורים אחרים. במקביל, נפתחו בתי ספר מודרניים, כמו רשת אליאנס הצרפתית, שחיזקו את השימוש בשפות אירופיות. עבור רבים מבני הדור הצעיר, הלאדינו החלה לאבד את מעמדה כשפה שמובילה אל השכלה, פרנסה והשתלבות במרחב הציבורי.
השבר הבא, והעמוק מכולם, הגיע בעקבות השואה. חלק מן המרכזים החשובים ביותר של התרבות היהודית-הספרדית באירופה היו בבלקן וביוון, והם נפגעו אנושות בתקופת המלחמה. עם חורבנן של קהילות אלה נקטע גם הרצף האנושי שבתוכו הלאדינו נשמרה ועברה מדור לדור. סלוניקי, שהייתה במשך מאות שנים אחד המרכזים הגדולים של יהדות ספרד ושל תרבות הלאדינו, הפכה לסמל הכואב ביותר של השבר הזה.
גורם נוסף שהחליש את הלאדינו היה העלייה לארץ ישראל. דוברי השפה הגיעו לכאן בגלים שונים, לפני השואה ואחריה, ונדרשו להשתלב בחברה שביקשה לבנות זהות עברית חדשה. עבור רבים מהם, המעבר לעברית היה גם דרך להתרחק משפה שסומנה כגלותית, זרה ולעיתים גם נחותה, ונשאה עימה מטען עדתי וחברתי לא פשוט. כך הלכה השפה ונסוגה מן המרחב הציבורי אל המרחב המשפחתי. "יהודים שהגיעו לארץ ממקומות כמו טורקיה, בולגריה או יוון יכלו לתקשר ביניהם בלאדינו, אבל הם עשו מאמץ להשתלב ברחוב הישראלי, ולכן השימוש בשפה הלך וירד", מסביר פרופ' רפאל. "מבחינה מחקרית אנחנו יודעים היום שהלאדינו כן המשיכה לתפקד בתוך הבית. סגרו את הדלת, והמשיכו לדבר בלאדינו".
"ללדינואים אין את לאדינולנד. יש להם את שפת הלאדינו, שהיא בעצם הטריטוריה התרבותית שלהם"
"לוותר על הלאדינו זה כמו לוותר על התלמוד הבבלי"
הדעיכה של הלאדינו העלתה את הצורך לפעול על מנת לשמר את השפה. בעיני פרופ' שמואל רפאל, מדובר במשימה חשובה והכרחית. הוא מזכיר כי ארון הספרים בלאדינו כולל קרוב ל-3,500 כותרים, ארון השירה העממית כולל כמעט 4,000 שירים, ומסורת הפתגמים כוללת קרוב ל-10,000 פתגמים. "זה נכס תרבותי של העם היהודי, ואנחנו מוכרחים לשמור עליו. נקודה", הוא קובע. "היה עולה על דעתו של מישהו לוותר על התלמוד הבבלי או על התלמוד הירושלמי? איך אפשר לחשוב על דבר כזה בכלל?"
חלק מן החזרה אל הלאדינו מגיע מבני הדור השני והשלישי למשפחות דוברות השפה – ישראלים שגדלו בעברית, אבל שמעו בבית מילים, שירים, פתגמים ובדיחות מן העולם הישן. במחקריו מכנה אותם פרופ' רפאל "לאדינואים": ישראלים שחיים בעברית, אך שפת הלאדינו היא עבורם מרחב של זיכרון ושייכות. "למה לאדינואים? כי זה על משקל ברלינאים, דבלינאים ופריזאים", הוא מסביר. "אבל בניגוד לברלינאים שיש להם טריטוריה גיאוגרפית, ללאדינואים אין את לאדינולנד. יש להם את שפת הלאדינו, שהיא בעצם הטריטוריה התרבותית שלהם".
החזרה ללאדינו, שהחלה במידה רבה אצל בני דור ההמשך, מקבלת כיום ביטוי רחב יותר. הלאדינו נלמדת בכמה אוניברסיטאות, למשל במכון סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן, שפרופ' רפאל עומד בראשו, והיא מעוררת עניין ברשתות החברתיות ובחוגיבית, וזוכה לתמיכה גם מצד מוסדות שפועלים לשימור התרבות, בהם הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו והאקדמיה הלאומית הישראלית ללאדינו, שמשויכת לאקדמיה המלכותית במדריד.
ההתעוררות המחודשת של הלאדינו ניכרת גם במוזיקה. לצד ביצועים ותיקים של יהורם גאון והפרברים, שהחזירו לבמה שירי לאדינו כמו "המלך נמרוד" ו"אדיו קירידה", פועלים כיום יוצרים שמעניקים לשפה חיים חדשים. יסמין לוי חיברה את הלאדינו לפלמנקו ולמוזיקת עולם, וגם גיא זו-ארץ מקדיש לה מקום דרך מופעים שמחברים בין שירי לאדינו, פיוטים וסיפור משפחתי-ספרדי. רשימת הזמרים ששרים בלאדינו ארוכה מאוד.
"יש היום קאמבק מאוד גדול ללאדינו", מסכם פרופ' רפאל. "זה לא אומר שכולם יחזרו לדבר מחר בבוקר לאדינו, אבל זה אומר שלפחות לתרבות הזאת תהיה נוכחות. הרבה אנשים מרגישים שהתרבות שלהם הייתה שקופה ברחוב הישראלי במשך זמן רב, עד שבשלב מסוים הם אמרו: זה לא יכול להמשיך ככה. יש לנו צבע תרבותי משלנו, ואנחנו רוצים לשמור עליו".