בשנת 2003, עם נפילת בגדד לידי כוחות הקואליציה, פלשו חיילים אמריקאים למרתפי המוח'אבאראת – המודיעין העיראקי האימתני. שם, בתוך מרתף אפל המוצף במי ביוב ופגזים שלא התפוצצו, הם גילו את "הארכיון היהודי העיראקי": אלפי מסמכים, ספרי תורה עתיקים וכתבי יד שהוחרמו מהקהילה לאורך השנים. הממצא המרגש הזה, שנאגר על ידי המשטר כדי ללמוד את האויב, הפך לעדות האחרונה והמוחשית ביותר לציוויליזציה מפוארת שנמחקה כמעט לחלוטין מעל אדמת עיראק.
סיפורה של יהדות בגדד הוא סיפור על מרכז אלטרנטיבי שהנהיג את העולם היהודי במשך אלפי שנים. בזמן שירושלים נחרבה, נבנתה ונהרסה שוב, צמחה על גדות הפרת והחידקל ציוויליזציה שחוקי המשחק שקבעה מנהלים את חיינו במידה רבה עד היום.
ציד מוחות עתיק: כך הגיעה השמנת של יהודה לבבל
הסיפור הבבלי מתחיל במהלך אסטרטגי ששינה את פני ההיסטוריה. בשנת 597 לפנה"ס, כעשר שנים לפני שבית המקדש הראשון עלה באש, התרחשה גלות יהויכין. נבוכדנצר מלך בבל הגלה לבבל כעשרת אלפים יהודים המייצגים את העילית של יהודה: המלך יהויכין ומשפחתו, מעמד הכוהנים המנהיגותי, האצולה, ומי שכונו במקרא "החרש והמסגר": המוח, הכוח והידע הטכנולוגי של הממלכה. העובדה שהמלכות והכהונה הגיעו לבבל כשהמקדש עוד עמד בירושלים אפשרה להם להקים ממלכה חלופית בגלות.
בין הגולים הללו בלט יחזקאל בן בוזי הכהן. יחזקאל חולל מהפכה תיאולוגית: הוא היה הנביא הראשון שהתנבא על "אדמת נכר". בחזון "מעשה מרכבה", הוא הבהיר לעם שהשכינה אינה כלואה בירושלים, בחזון "העצמות היבשות", הוא נטע בהם את האמונה שתחיית העם אפשרית גם מתוך הבקעה בבבל. מכאן נוצרה הדיאלקטיקה הבבלית: בונים בתים ונוטעים גינות בבבל, אך הלב מופנה תמיד מערבה, לציון.
עם זאת, כאשר כורש מלך פרס העניק את "הצהרת כורש" בשנת 538 לפנה"ס, למרות הכיסופים לירושלים, למעלה מ-90% מיהודי בבל, כ-35,000 איש, בחרו להישאר בגלות. הם העדיפו את השגשוג הכלכלי והיציבות על נהרות בבל על פני הרפתקת השיקום המפרכת של ירושלים החרבה – רגע מכונן שבו הוכרע כי בבל לא תהיה רק תחנה חולפת, אלא המרכז היהודי האלטרנטיבי לאלפיים השנים הבאות.
האוניברסיטה העממית הראשונה: ירחי כלה בישיבות בבל
לאחר חורבן הבית השני ודיכוי המרידות בארץ ישראל הפכה בבל למרכז הרוחני הבלתי מעורער. החכם המכונה "רב" (אבא אריכא), תלמידו של רבי יהודה הנשיא, ירד מירושלים לבבל בשנת 219 לספירה והקים ישיבה. כך קמו הישיבות המיתולוגיות – סורא ופומבדיתא, ושם נוצר התלמוד הבבלי, ה"סטארט-אפ" הרוחני הגדול ביותר של העם היהודי בתהליך שהתפרס על פני מאות שנים.
רב יזם מהלך גאוני שהפך את התלמוד מתורתם של בודדים לנחלת הכלל ונקרא "ירחי כלה". פעמיים בשנה, בחודשים אדר ואלול (עונות המעבר בחקלאות), היו אלפי יהודים פשוטים, איכרים וסוחרים, נוהרים לישיבות בבבל כדי ללמוד תורה במשך חודש שלם. זו הייתה האוניברסיטה העממית הראשונה בהיסטוריה, שביטלה את הפער בין המלומד לאדם הפשוט והפכה את יהדות בבל לקהילה המשכילה בתבל.
במאות ה-6 עד ה-11 הפכה בבל באופן רשמי למרכז הרוחני של היהדות העולמית. בראש המערכת עמדו הגאונים, ובראשם רב סעדיה גאון (רס"ג), שהיה הראשון לשלב בין הלכה למדע ולפילוסופיה, ותרגם את התנ"ך לערבית (ה"תפסיר") כדי להנגישו להמונים. ראשי הישיבות בבבל הפיצו את התלמוד לכל הקהילות היהודיות בעולם, מצפון אפריקה ועד אירופה, והשפה הארמית-הבבלית הפכה לשפה המשותפת של האינטלקט היהודי כולו.
בזמן שבארץ ישראל היהודים סבלו מרדיפות ביזנטיות קשות, בבבל נהנו היהודים מיציבות יחסית תחת האימפריה הפרסית והערבית. יהודים מכל העולם שלחו לבגדד שאלות, והגאונים ענו להם על פי התלמוד הבבלי, שהפך לפופולרי יותר מהתלמוד הירושלמי.
"עשינו עצמנו כחול": סוד השפה והגאווה הבבלית
החל מהמאה ה-8 לספירה, תקופת הגאונים בבגדד, התעצב הקונפליקט הפנימי המלווה את יהדות עיראק עד ימינו: המתח בין הגאווה הבבלית לגעגוע לציון. מצד אחד, היהודים הרגישו עליונות אינטלקטואלית מוחלטת. האמורא זעירי אף טען בביטחון: "עשינו עצמנו בארץ ישראל כחול (חולין) לעומת בבל". הם ראו בעצמם את "הסולת הנקייה" – שומרי הגחלת הטהורה ביותר.
גאווה זו באה לידי ביטוי גם בשפה הייחודית שפיתחו – הערבית-היהודית (בגדדית), ניב שנכתב באותיות עבריות, הכיל מילים בעברית ובארמית ושימש שפה סודית שאפשרה להם לנהל עסקים חובקי עולם מבלי שהסובבים יבינו את סודותיהם.
מצד שני, גם בשיא עושרם והצלחתם, הם לא הניחו לגעגוע לגווע. בבית הכנסת המפורסם "צאלח עבדי" בבגדד עמד כיסא של אליהו הנביא שעליו אסור היה לאיש לשבת. הקהילה האמינה שהמשיח בבואו יפקוד קודם כול את בגדד, ורק אז יעלה לירושלים.
שר האוצר בצילינדר: ה"רוטשילדים" של המזרח
במאה ה-19 וה-20, יהדות בגדד הפכה לכוח כלכלי גלובלי. משפחת ששון יצאה מבגדד והקימה רשת מסחר אדירה שחלשה על הודו, סין ובריטניה. הם כונו "הרוטשילדים של המזרח", ובנו נמלים, בנקים ומוסדות חינוך, בעוד חלק מבניהם הופכים לחברי פרלמנט בריטיים ולאצילים. בבגדד עצמה, היהודים היו עמוד השדרה של המדינה המודרנית. ששון חזקאל, שר האוצר הראשון של עיראק ב-1921, נחשב עד היום לאבי הכלכלה העיראקית ולסמל ליושרה קיצונית.
הקהילה המשיכה לפרוח גם מבחינה רוחנית סביב ישיבת "מדרש בית זלכה", שהוציאה מתוכה את המנהיג הרוחני הגדול ה"בן איש חי"(רבי יוסף חיים). ספריו נלמדו בכל בית יהודי בבגדד, ופסיקותיו עיצבו את אורח החיים של הקהילה.
בשנות ה-40 הגיע לעיר גם הרב עובדיה יוסף הצעיר, ששירת כאב בית דין. שלוש השנים שבילה בבגדד היו מכריעות: הוא ספג את הדיוק הלשוני והתורני הבבלי, אך גם ניהל מאבק הלכתי חריף בניסיון להחזיר את עטרת ה"שולחן ערוך" ליושנה, מאבק ששיקף את המתח בין המנהג הבבלי המקומי להלכה הספרדית הרחבה.
צילום: אלוני, מתוך ויקיפדיה
חיי היומיום בבגדד היו שילוב של עושר ותרבות עתיקה. חתונות יהודיות נמשכו שבעה ימים של משתאות ("לילת אל-חינה"), כשהכלה מחליפה שמלות מפוארות הרקומות בחוטי זהב. המטבח היה זירה של כבוד משפחתי: המיומנות בהכנת הקובה הבבלית נחשבה למדד לאיכותה של עקרת הבית – קובה מושלמת הייתה חייבת להיות בעלת מעטפת דקה כנייר מבלי להתפרק, וכישלון ב"מבחן הקובה" היה עלול להרוס שידוכים. נשות הקהילה נהגו לשאת קמעות חמסה מזהב עם השם "שדי" להגנה מפני עין הרע, מסורת מיסטית שהשתמרה אלפי שנים.
ליל הבדולח של עיראק: השבר הגדול בלב השוק
בשיא פריחתה, ב-1908, חיו בבגדד כ-50,000 יהודים, שהיוו כרבע מאוכלוסיית העיר. השוק המרכזי שבת בשבתות, והיהודים היו משולבים בכל דרגי הממשל והתרבות. אך האידיליה התנפצה בחג השבועות 1941. אירוע ה"פרהוד" (הביזה) היה "ליל הבדולח" של יהודי עיראק.
מספר אלמנטים חברו יחד להתפרצות הפוגרום הרצחני. השגריר הגרמני בבגדד פעל במרץ להפצת תעמולה נאצית. הספר "מיין קאמפף" תורגם לערבית והתפרסם בעיתונים. חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, גלה לבגדד והפך לדמות מרכזית שהסיתה נגד היהודים, תוך שהוא קושר בין הציונות ליהודים המקומיים. באפריל 1941 התחוללה הפיכה פרו-נאצית בראשות רשיד עאלי אל-כילאני. כשהבריטים כבשו מחדש את עיראק ביוני 1941, המורדים המובסים חיפשו שעיר לעזאזל – והיהודים היו המטרה הקלה ביותר.
הפרהוד פרץ כשהיהודים יצאו בלבוש חגיגי לקבל את פני העוצר – השליט החוקי – שחזר לעיר. המון מוסת, חיילי צבא מובסים ומשטרה מקומית החלו לפרוץ לבתי יהודים. העדויות מתארות זוועות: רצח תינוקות, אונס נשים וכריתת איברים. חנויות יהודיות במרכז בגדד נבזזו לחלוטין. בתי כנסת חוללו וספרי תורה נשרפו. הצבא הבריטי עמד מחוץ לעיר וקיבל פקודה לא להיכנס כדי לא להיראות ככובש המתערב בענייני פנים, בזמן שהטבח משתולל. רק בצהרי היום השני נתן העוצר פקודה לצבא העיראקי לירות בפורעים ולהפסיק את המהומות.
הנתונים הרשמיים היו נמוכים בכוונה כדי להשקיט את הרוחות, אך ההערכות המקובלות כיום הן שהיו בין 150 ל-180 הרוגים (יש המעריכים גם כ-600) ומאות פצועים וכ-50,000 יהודים שרכושם נבזז או ביתם נהרס. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדד, ללא שמות ברובם, מחשש למהומות נוספות.
"עזרא ונחמיה": הרכבת האווירית שקיפלה 2,500 שנה
הפרהוד שינה את מסלול ההיסטוריה של יהדות בגדד לנצח: היהודים הבינו שגם אם הם פקידים בכירים או שרים, הממשל והשכנים לא יגנו עליהם ברגע האמת. עד הפרהוד, התנועה הציונית בבגדד הייתה קטנה ושולית. אחריו, אלפי צעירים הצטרפו ל"מחתרת החלוצית" והחלו ללמוד עברית ולהתכונן לעלייה.
בשנות ה-40 עלו כמה אלפי יהודים בדרכים נועזות: משאיות של הצבא הבריטי או של סוחרים ערבים שקיבלו שוחד כבד הבריחו צעירים דרך המדבר המערבי ועבר הירדן לקיבוצי עמק הירדן. זה היה מסע מסוכן מאין כמוהו – חום אימים, סכנת שודדים ופחד מהמשטרה העיראקית. יהודים רבים חצו את הגבול מזרחה לאיראן, שהייתה אז תחת שלטון השאה וקיימה יחסים עם ישראל. משם עלו לישראל בטיסות או דרך היבשה.
בהמשך, ב-1947, נחתו שני מטוסים אמריקאיים בלב המדבר ליד בגדד והעלו כ-100 צעירים בטיסה ישירה לישראל במסגרת "מבצע מייקלברג". זה היה ה"פרומו" המחתרתי למבצע הגדול שיגיע בהמשך. במבצע "עזרא ונחמיה" (1951–1952) עקרה רוב הקהילה העתיקה בעולם ברכבת אווירית לישראל. כ-125,000 יהודים עלו, כשהם משאירים מאחור רכוש עצום ואת קברי אבותיהם.
המבצע ההיסטורי נחתם באקורד סיום טרגי בינואר 1952, עם תלייתם של פעילי המחתרת שלום צאלח ויוסף בצרי בבגדד. השניים, שנפלו קורבן לעלילת חבלה של השלטון העיראקי, הפכו לסמל של גבורה עילאית כשסירבו לכסות את עיניהם על הגרדום וזעקו ברגעיהם האחרונים "תחי מדינת ישראל".
כיכר התלייה: העיראקים רוקדים סביב הגופות
כ-6,000 איש שנותרו מאחור לאחר העלייה הגדולה הפכו לבני ערובה של משטר הבעת'. לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1967, מצבם הידרדר במהירות והמשטר החל להתייחס אליהם כאל "מרגלים ציונים".
השיא המזעזע הגיע בינואר 1969, כשתשעה יהודים נתלו בכיכר תחריר. משטר הבעת' בראשות אחמד חסן אל-בכר הוציא אותם להורג באשמה שקרית של ריגול. העיראקים הפכו את האירוע לפסטיבל: רדיו בגדד קרא להמונים לבוא לכיכר, וחצי מיליון איש רקדו וחגגו סביב הגופות.
על פי עדויות שהגיעו מאוחר יותר, מאנשים שהיו בקרבת מקום, בעוד שאר הנידונים למוות היו שפופים ומזועזעים, שמשון חאי, איש צעיר וגאה, סירב להרכין ראש. כשעלה לגרדום והחבל סביב צווארו הוא בחר ללכת בדרכם של צאלח ובצרי ז"ל, וצעק בקול גדול לעבר ההמון העוין: "תחי מדינת ישראל!" הצעקה הזו, בלב בגדד, בשיא תקופת הדיכוי והפחד, הכתה בהלם את הנוכחים וחאי הפך לסמל של "הרוג מלכות" מודרני.
היהודים המעטים שנותרו בבגדד הבינו שאין להם עתיד תחת משטר הבעת'. גל בריחה נועז ומסוכן של מאות יהודים נמלט דרך ההרים של כורדיסטן לאיראן, ומשם לישראל. בשנות ה-70 נותרו בבגדד פחות מ-500 יהודים, שחיו תחת פיקוח הדוק של המשטרה החשאית. נאסר עליהם לעזוב את העיר, וחשבונות הבנק שלהם הוקפאו.
ב-1978, להקת בוני אם (Boney M) הפכה את הקינה העתיקה שהונצחה במזמור קל"ז בתהילים, "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן", ללהיט דיסקו עולמי. כך שבזמן שיהדות בגדד נמוגה, העולם כולו רקד לצלילי המילים שנכתבו בבכי אלפי שנים קודם לכן.
עידן סדאם חוסיין: יהודים במלכודת אכזרית
כשסדאם חוסיין עלה לשלטון ב-1979, הוא הבין שהיהודים המעטים שנותרו הם נכס תעמולתי. הוא הפסיק את התליות הפומביות ואימץ מדיניות של "כלוב זהב": הוא הורה לשפץ את בית הכנסת "מאיר טוויג" בבגדד כדי להראות לעולם שהוא "סובלני" כלפי יהודים, בניגוד לציונים. היהודים הפכו לבני ערובה שנועדו להוכיח לעולם המערבי שהדיקטטור אינו אנטישמי.
בינואר 1991, עם פרוץ מלחמת המפרץ, יהודי בגדד היו לכודים במלכודת אכזרית: מצד אחד, הם היו אזרחים עיראקים שסבלו מההפצצות הכבדות של כוחות הקואליציה. מצד שני, הם ידעו שאם ישראל תגיב על טילי הסקאד שחוסיין ירה לעברה, הזעם העיראקי יופנה קודם כול אליהם.
עדויות של יהודים שחיו בבגדד באותה עת מתארות פחד מוות. בעודם מסתירים את זהותם ומקיימים טקסים דתיים בחדרי חדרים, הם נמנעו מלדבר עברית אפילו בתוך הבית, מחשש שיאשימו אותם בסימון מטרות למטוסים. בעקבות הסנקציות על עיראק, המצב הכלכלי הידרדר. בבגדד נותרו פחות מ-100 יהודים, שרובם היו קשישים ללא תמיכה משפחתית, סבלו מרעב ומחסור בתרופות וחיכו לרגע שבו יוכלו לעזוב.
החילוץ הביתה: אקורד הסיום
בין השנים 2003 ל-2010, בחסות הכאוס של מלחמת האזרחים בעיראק, החלה הסוכנות היהודית במבצעי חילוץ חשאיים ומורכבים שכללו טיסות דרך מדינות שלישיות ושימוש בדרכונים זרים. בכל פעם חולצה מבגדד משפחה אחת או שתיים, עד שנותרה קבוצה שניתן לספור על שתי ידיים.
בשנת 2021 הלך לעולמו ד"ר ד'אפר פואד אליהו, הרופא היהודי האחרון בבגדד, שהיה דמות אהובה שטיפלה בעשירים ובעניים כאחד. מותו סימן את קצה של הנוכחות היהודית הציבורית.
יהדות בגדד חזרה לציון, בדיוק כפי שחזה יחזקאל הנביא על נהר כבר. נהרות בבל התייבשו מיהודים, אך בעורקיה של מדינת ישראל הם ממשיכים לזרום. הגאווה הבבלית והגעגוע לציון התאחדו סוף סוף במקום שבו הם תמיד היו אמורים להיות: בבית.
קרדיט תמונה ראשית: יער הלבנון, ויקיפדיה