אופטימיות היא מילה חיובית, אבל הבחירה של אסף פרי לשלב אותה בכותרת ספרו החדש "טובה הארץ הזאת – מדרש ישראלי אופטימי", גררה לא מעט ביקורת. "אנשים שואלים אותי: איך אתה אופטימי עם כל מה שקורה כאן, למה אתה מתנהג כאילו אין פה בעיות", הוא מספר, "אבל האמת היא שאם קוראים את הספר לעומק, רואים שהבעיות עולות בו. אין לי כוונה לבטל את כל המורכבות שיש לנו כאן, אבל אני רואה שיש כאן גם הרבה מעבר לזה".
את האופטימיות שלו פרי קושר לסיפור הרחב יותר של העם היהודי. "כשאתה מבין שאתה חלק מסיפור גדול יותר, ושאנחנו לא הראשונים פה, הרבה יותר קל להיות אופטימי", הוא אומר. "אנחנו עם שהולך במסע ארוך. נפלנו כמה פעמים וידענו לקום, ולכן ברור לי שגם מהמצב הזה נקום ונהיה טובים יותר. היינו במצבים הרבה יותר קשים. הגענו הביתה אחרי אלפיים שנות גלות, עברנו צרות מפה עד הודעה חדשה, והיום אנחנו במדינה עם צבא. דורות אחרים היו חולמים להיות במצב שאנחנו נמצאים בו".
"יש שוליים וקצוות, כעסים ואכזבות, אבל ברוב הגדול אני פוגש עם מופלא, חברה ישראלית חזקה וטובה, ערבות הדדית ואכפתיות גדולה"
שנים-עשר המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, סיפרו בשובם על "ארץ זבת חלב ודבש". אולם לצד התיאור המבטיח, עשרה מהם הזהירו מפני הענקים היושבים בארץ, וקבעו כי זו "ארץ אוכלת יושביה". רק שני מרגלים, כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, התעקשו כי "טובה הארץ מאוד מאוד". סוף הסיפור ידוע: העם בחר להקשיב לעשרת המרגלים שהזהירו מפני הכניסה לכנען, ושילם על כך בארבעים שנות נדודים במדבר. האירוע, שנודע בשם "חטא המרגלים", פותח את ספרו של פרי.
בעיניו של פרי, הסיפור המקראי הזה קרוב לימינו יותר מכפי שנדמה. גם היום, הוא אומר, הקולות המיואשים גוברים לא פעם על הקולות שמבקשים לנסוך תקווה. "אנשים שיגידו כמה רע פה לא חסר", הוא אומר. "אין לי כוונה לבטל את הקולות השליליים כי המציאות כאן באמת מורכבת, אבל חשוב לי להשמיע קול אחר – קול שאומר שיש פה גם המון טוב".
לצד המבט ההיסטורי, פרי שואב תקווה גם מהמפגש שלו עם החברה הישראלית – לא במרחבים הווירטואליים אלא במציאות עצמה. "איפה שאני לא הולך, אני פוגש דברים מדהימים", הוא אומר. "נכון, יש שוליים ויש קצוות, יש כעסים ואכזבות ותופעות מאוד שליליות, וחשוב לדבר עליהן, אבל הן לא הכול. ברוב הגדול אני פוגש עם מופלא, חברה ישראלית חזקה וטובה, ערבות הדדית ואכפתיות גדולה".
הטקסט הפך מהר מאוד לוויראלי, הגיע גם לעמרי גליקמן, סולן "התקווה 6", והשיר נעשה לאחד השירים המזוהים ביותר עם המלחמה
תרבות חיה ומתפתחת
כשאסף פרי נשאל במה הוא עוסק הוא עונה: איש חינוך, ואז מרחיב על השנים שבהן שימש ראש מכינת אדרת, מספר על הרצאות שהוא מעביר ומציין יוזמות חברתיות שהוא שותף להן. רק בסוף הוא נזכר להוסיף שהוא גם סופר. התואר הזה עדיין חדש לו – בכל זאת, את ספרו הראשון הוא הוציא לפני שלוש שנים בלבד. הספר הזה, "מדרש ישראלי", עסק במפגש של יהדות וישראליות מתוך דיאלוג עם המקורות. זמן קצר אחרי שהספר ראה אור פרצה המלחמה, שהובילה את אסף פרי לפרסם טקסט על עם של גיבורי על. הטקסט הזה הפך מהר מאוד לוויראלי, והגיע גם לעמרי גליקמן, סולן "התקווה 6", שהחליט להפוך אותו לשיר. השיר שיצא, "גיבורי על", נעשה לאחד השירים המזוהים ביותר עם המלחמה וגם זכה בפרס אקו"ם לשיר המושמע ביותר לשנת 2025-2024.
בעקבות הצלחת השיר, יצאו שני ספרים נוספים תחת השם "עם של גיבורי על" – אחד למבוגרים והשני לילדים. מכאן כבר נסללה הדרך לספרו החדש. "בשונה מהספר 'עם של גיבורי על' שעסק בשנה הראשונה למלחמה, ונכתב עמוק בתוך ההלם הראשוני, הספר 'טובה הארץ הזאת' כבר מציע מבט קצת יותר רחוק", מסביר פרי. כסמג"ד במילואים בעצמו, ששירת ימים רבים במלחמה, הוא ממשיך ומסביר: "לא הייתי אומר שזה ספר פוסט-מלחמה, כי המלחמה לא באמת הסתיימה, אבל המציאות שמתוארת בו היא כבר מציאות של שגרה".
הספר מורכב מלקט של קטעים קצרים, העוסקים בהיבטים שונים של מדינת ישראל, היהדות, תקופת המלחמה, השפה העברית והקשר הבין-דורי. יחד, הם יוצרים בעיניו פסיפס יהודי-ישראלי רחב. "זו התרבות שלנו", מסביר פרי, "תרבות שהחלה כבר בתנ"ך, המשיכה דרך המשנה והתלמוד, והיא עדיין חיה ומתפתחת. אני רואה אותה כמו תל שנבנה שכבה על גבי שכבה: כל דור, כל תקופה ואפילו כל מגזר מוסיפים לו עוד שכבה. אבל בסוף זה עדיין אותו תל, אותו מפעל, אותה יצירה משותפת – ואני פועל בתוכה".
פוסט שהפך לשיר המושמע של השנה. "גיבורי על" בביצוע "התקווה 6"
"שמעתי שקוראים טקסטים שלי גם בבני עקיבא וגם בשומר הצעיר, ומרגש אותי לדעת שאני מצליח להגיע לכלל הישראלים"
השיחה היהודית מתרחבת
פרי מגיע מעולם המכינות הקדם-צבאיות המעורבות. את דרכו החל במכינת נחשון – המכינה הישראלית הראשונה שקיבלה גם דתיים וגם חילונים, ובמשך יותר מעשור עמד בראש המכינה המעורבת אדרת. בעיניו המכינות האלו מסמנות תהליכים שהוא היה שמח לראות בחברה הישראלית כולה. "אני זוכר ששאלתי את זאב נתיב, המנהל הראשון של מכינת נחשון, איך מקימים בית מדרש שיש בו גם דתיים וגם חילונים", הוא מספר. "זאביק ענה לי: 'אני לא יודע איך לעשות את זה, אבל אני יודע שצריך לעשות'". עם הזמן התברר שלא רק שדתיים וחילונים יכולים ללמוד יהדות ביחד – אלא שהם אפילו יכולים להעשיר זה את זה. "כשעושים בית מדרש יחד השפה מתרחבת", אומר פרי. "בסוף, היהדות היא שיחה אחת – שיחה שהתחילה בהר סיני וממשיכה עד היום. וכל מה שאני עושה, גם כאיש חינוך וגם בטקסטים שלי, זה להזמין אנשים להצטרף לשיחה הזאת".
כשהוא מסתכל על ההצלחה של ספריו האחרונים, הוא מרגיש שהשיחה היהודית אכן התרחבה. "שמעתי שקוראים טקסטים שלי גם בבני עקיבא וגם בשומר הצעיר, ומרגש אותי לדעת שאני מצליח להגיע לכלל הישראלים", הוא אומר. "גם דרך משובים שאני מקבל, אני מבין שהספרים שלי מאפשרים להרבה אנשים שאינם דתיים להתחבר ליהדות. פתאום הם כבר לא מרגישים שהיהדות היא איזו שפה מקודדת ששייכת למגזר ספציפי, ורואים שאפשר לדבר עליה לא רק מזווית דתית אלא גם מזווית זהותית".
בהרצאה מול קהל חילוני, ניגש אליו אדם ואמר לו: "תדע שאם היית עם כיפה אף אחד לא היה מקשיב לך"
חיבורים טבעיים בין דתיים לחילונים
אסף פרי גדל והתחנך בציונות הדתית, אבל היום הוא לא חובש כיפה ובעיקר לא מרגיש בנוח עם הגדרות שאינן מדויקות. "אנשים תמיד שואלים אותי 'מה אתה', ומצפים שאגיד להם שאני דתי או חילוני, אבל אני לא זה ולא זה – אני יהודי ישראלי", הוא מספר. לדבריו, התשובה הזאת לרוב לא מניחה את הדעת, כי מייד מגיעה שאלת ההמשך: אבל מה אתה יותר – יהודי או ישראלי? "מבחינתי זה כמו שישאלו אותי אם אני יותר גבר או יותר אבא", הוא אומר. "אני לא יכול לענות על זה. אלה שני מרכיבי זהות שמתקיימים יחד".
מאז שהחל לפרסם ספרים ולהרצות, השאלות סביב זהותו הדתית פוקדות את פרי יותר ויותר. "הרציתי על הספר בגוש עציון, ובסיום ההרצאה כמה אנשים ניגשו אליי והיו מוכרחים להבין איך ייתכן שאדם שעומד בלי כיפה יודע לצטט ככה את המקורות", הוא מספר. "רק כשהם גילו שלמדתי ב'נתיב מאיר' הם אמרו: אה, זה בגלל זה. וזה ביאס אותי. ביאס אותי שלא מתקבל על הדעת שגם חילונים יכירו ככה את היהדות". בהרצאה אחרת, מול קהל חילוני, ניגש אליו אדם, טפח על שכמו ואמר לו: תדע שאם היית עם כיפה אף אחד לא היה מקשיב לך. מייד אחר כך ניגשה אליו מישהי אחרת ואמרה לו: איזה יופי שהצלחת לחבר יהדות וישראליות. לאישה הזאת הוא כבר ענה: "זה לא אני, לא נגעתי בכלום. זה בא מחובר. אני רק משתדל לא לפרק".
בהשראת המפגשים האלה ואחרים בחר פרי להקדיש חלק שלם בספרו לנושא של חיבור בין דתיים וחילונים. החלק הזה, שנושא את השם "זה בא מחובר", כולל טקסטים שונים שמבקשים להסביר מדוע ההפרדה המגזרית שאנחנו עושים לא תמיד נאמנה למציאות ולעיתים אף מחוללת נזק. "בימינו הרבה מאוד אנשים מנסים להפריד בין יהדות, ישראליות וציונות, אבל אני לא מחפש את ההתנגשויות האלה", הוא אומר. "זאת גם הסיבה שאני משלב בספר טקסטים של הרב קוק, קטעים ממגילת העצמאות וציטוטים מתוך שירים של נעמי שמר ויהודה עמיחי. יש אנשים ומגזרים שמבחינים בין הטקסטים האלה – זו יהדות, זו ציונות, זו ספרות חילונית – אבל בעיניי החיבורים האלה הם הכי טבעיים שיש".
כשפרי חושב על הקוראים שיפגשו את הספר שכתב, הוא מקווה שהם יצאו ממנו עם תחושת מסוגלות דומה לזו שמלווה אותו. "אני לא יכול להשתיק את כל הקולות השליליים שנמצאים מסביב, אבל חשוב לי להשמיע גם את הקול האופטימי, שבעיניי משקף את המציאות הרבה יותר", הוא אומר. "בסוף, זאת בחירה ערכית להגיד 'טובה הארץ הזאת'".