מי שאומר "אחי", מתלונן ש"יצא לו מהאף" או נאנח "עד מתי", לא חושב על התנ"ך. אבל בעיני הבלשן רוביק רוזנטל, דווקא הביטויים האלה מראים עד כמה העברית של ימינו קרובה לעברית התנ"כית. רוזנטל, שעסק בנושא בין השאר בספריו "מדברים בשפת התנ"ך" ו"העברית הישראלית", טוען כי למרות הנטייה לראות בלשון המקרא ובעברית הישראלית שתי שפות נפרדות – כשבוחנים אותן לעומק מתברר שרב הדמיון על השוני ביניהן. את טענתו הוא מבסס על שורה ארוכה של מילים וביטויים שמקורם בתנ"ך, ושעדיין משמשים אותנו בשפת היומיום, ואפילו בסלנג הפשוט ביותר.
"התנ"ך הוא התשתית של השפה העברית החדשה על כל היבטיה", אומר רוזנטל. "המעניין הוא שלא רק שהמילים חוזרות כמעט בצורתן המדויקת, אלא גם שהרעיון שהן מבטאות נשאר כשהיה. זה מעיד על כך שהאנשים שחיו בתקופת המקרא דומים לנו יותר מכפי שנדמה".
אמרו את זה קודם לפנינו: התנ"ך כמקור למילים הנפוצות ביותר
ההשפעה של שפת המקרא על העברית בת ימינו ניכרת כבר בפסוק הפותח את התורה: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". לא רק שכל המילים בפסוק הזה חיות ונושמות גם בעברית העכשווית, הוא כולל גם שני מופעים של מילת היחס "את" – המילה הנפוצה ביותר בתנ"ך, וגם אחת מאבני היסוד של העברית. לדברי רוזנטל, המילה הקצרה הזאת היא גם חידוש ייחודי לעברית. "בשום שפה אנחנו לא מוצאים מילת יחס שמופיעה לפני מושא", הוא אומר. "בן גוריון ניסה משום מה להילחם במילה 'את' ולהוציא אותה מהעברית, אבל זה לא עזר לו".
מכאן, מסביר רוזנטל, נפתחת שרשרת ארוכה של דוגמאות שמלמדות עד כמה העברית המקראית אינה רחוקה מן השפה המדוברת שלנו. אחת הבולטות שבהן היא היכולת של מילים לנדוד ממשמעות קונקרטית למשמעות מושאלת. כך, למשל, הפועל "לטחון", שפירושו המקורי הוא טחינת בשר, חיטה וכדומה, משמש כיום גם בסלנג, כמו בביטוי "לטחון בשכל", וגם בעגה הצבאית, בביטויים כמו "לטחון שמירות" ו"לטחון צעירות". מתברר שכבר בתנ"ך עמדו על כוחו הרב-משמעי של הפועל. כך, למשל, נאמר בישעיהו ג', ט"ו: "מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו". כאן אין הכוונה לטחינה ממשית של פני העניים חלילה, אלא לדיכוי שלהם.
גם הפועל "ללחוץ" משמש לא רק במשמעות הפיזית המוכרת, אלא גם במשמעות של כפייה או הפעלת לחץ על אדם בניגוד לרצונו. השימוש הזה מופיע גם בספר שופטים, שם נכתב על סיסרא כי הוא "לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה". באופן דומה, גם הפועל "לשבור" נע בין הממשי לנפשי – משבירה פיזית ועד קריסה נפשית, כמו בביטויים "הוא שבר אותנו" או "הוא שבור לחתיכות". גם בספר ישעיהו אפשר למצוא משמעות דומה: "לשבור אשור בארצי".
יצא מהאף: הסלנג הישראלי שהתחיל במקרא
רוזנטל מדגיש שלא רק פעלים שומרים על כוחם לאורך הדורות, אלא גם ביטויים שגורים. הביטוי "יצא מהאף", שממנו התפתח בהמשך הביטוי "יצא מכל החורים", נולד כבר במקרא – וגם שם הוא מופיע בהקשר של מיאוס. בספר במדבר מסופר על השלו שהוריד אלוהים לבני ישראל במדבר כמענה לתלונותיהם על המחסור בבשר, אך גם כאזהרה מפני תלונות נוספות: "לא יום אחד תאכלון ולא יומיים ולא חמישה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום. עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". ואם בענייני מיאוס עסקינן, אז גם הביטוי "עד מתי" שחיילים מאמצים כשהשחרור נראה רחוק, נשמע כבר בספר שמות מפי בני ישראל המיואשים במצרים: "ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש".
השפעתה של לשון המקרא אינה נעצרת במילות היסוד של העברית, והיא ניכרת היטב גם בסלנג, בשפת הרגש ואפילו בקללות. המילה "אחי", למשל, שבה ישראלים רבים פונים לחברים ולעיתים גם לזרים גמורים, מופיעה כבר בתנ"ך באופן דומה. בספר שמואל ב' כתוב: "ויאמר יואב לעמשא השלום אתה אחי" – אף שיואב ועמשא לא היו אחים.
גם המילה "הכי" מגיעה מן התנ"ך, ולה יש סיפור גלגול מעניין במיוחד. היא מופיעה בסך הכול חמש פעמים בתנ"ך, ובארבע מהן היא משמשת מילת שאלה המקבילה ל"האם". רק בפעם החמישית היא מופיעה כמילת ההעצמה המוכרת לנו כיום: "מן השלשה הכי נכבד" (שמואל ב', כ"ג, י"ט). ההנחה הרווחת היא שמדובר בטעות סופר, ושבמקור היה אמור להיכתב "הינו נכבד", אבל התלמוד אימץ את המילה הזאת במשמעות המוכרת לנו היום – ומשם היא התקבלה בברכה גם בעברית העכשווית.
רוזנטל מצביע גם על כך שחלק ניכר מן המילים והביטויים שבהם אנחנו משתמשים כדי לבטא רגשות מגיעים ישירות מן המקרא. כשאנחנו רוצים לבטא אהבה, למשל, רבים מאיתנו משתמשים בביטויים כמו "חולה עליו" או "מת עליה", אבל לא רבים יודעים שהביטוי המורבידי הזה הופיע כבר בשיר השירים: "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני". גם הביטוי "מוצא חן" מגיע מספר הספרים: "ונח מצא חן בעיני ה'".
ומה לגבי קללות? גם הן, מתברר, לא חסרות בתנ"ך. מילת הגנאי "כלב" מופיעה בו לא פעם, למשל: "פנית אל הכלב המת" (בשמואל ב', ט', ח'). וכמובן גם הקללה המוכרת "יימח שמך", שמופיעה בתהילים ק"ט: "יהי אחריתו להכרית בדור אחר ימח שמם".
"אנחנו משתמשים במילים מהתנ"ך באותו ההקשר שבו הן הופיעו שם", מסביר רוזנטל. "אנחנו רוצים לקלל – אז והיום מקללים. אנחנו רוצים להעצים – אז והיום מעצימים. אנחנו רוצים לבטל גועל, כעס, אהבה – אנחנו משתמשים באותן מילים. זה מוביל אותי לתזת הבסיס שלי שאומרת שאנשי המקרא היו דומים לנו ושמכלול הרגשות שמוכר לנו כיום היה קיים כבר אז".
"במשך שנים שפת התנ"ך נחשבה לשפת הקודש, וזה מה ששימר את העברית ובמידה מסוימת גם את העם היהודי"
בין המקרא לחז"ל: כך התעצבה העברית הישראלית
הדוגמאות שהובאו כאן, ועוד רבות אחרות, ממחישות עד כמה העברית של ימינו נטועה בלשון המקרא. מכאן עולה השאלה כיצד הצליחה העברית התנ"כית להישמר, אף שבמשך מאות שנים לא התקיימה כשפה מדוברת ברוב המקומות. רוזנטל תולה את הרציפות הזאת במעמדו של התנ"ך, שנשמר לאורך הדורות בסיס תרבותי, לשוני וזהותי. "התנ"ך הוא התשתית של התרבות העברית, היהודית והישראלית", הוא אומר. "במשך שנים רבות שפת התנ"ך נחשבה לשפת הקודש, וזה מה ששימר את העברית ובמידה מסוימת גם את העם היהודי, שהיה מפוזר בתפוצות".
לצד ההסבר התרבותי, רוזנטל מציע גם הסבר לשוני. לדבריו, בכל שפה השימוש היומיומי נשען על מאגר מצומצם של מילים בסיסיות. "אדם שמשתמש בשפה זקוק בערך לאלפיים מילים כדי לכסות כמעט את כל השימושים", הוא אומר. "זה מלמד אותנו שהתנ"ך לא מספק לנו רק מילים גבוהות, אלא גם את המילים הפשוטות שהן הבסיס של הדיבור שלנו".
רוזנטל סבור שהדבר נובע מכך שהמהות האנושית עצמה כמעט לא השתנתה מימי התנ"ך ועד ימינו. "הטכנולוגיה והידע שלנו השתנו מאוד, אבל הבסיס האנושי – חיי היומיום, המחשבות, הרגשות, הגוף שלנו והפעולות שאנחנו עושים – כמעט שלא השתנה", הוא אומר. "זאת הסיבה שהמילים האלה ממשיכות לשמש אותנו עד היום".
למרות ההשפעה הרחבה של התנ"ך, רוזנטל מדגיש שגם ללשון חז"ל הייתה תרומה מכרעת לעיצוב השפה, בעיקר בתחום התחביר. לדבריו, העברית הישראלית היא "שפת היתוך", כלומר שפה שנוצרה מן המיזוג בין לשון המקרא ללשון חז"ל.
דווקא כאן, הוא אומר, טמון אחד ההישגים המפתיעים של תחיית העברית. "כשאליעזר בן יהודה ניסה להחיות את העברית, הוא התייעץ עם בלשנים בעולם, ורובם אמרו לו שזה בלתי אפשרי, משום שהעברית היא לא שפה אחת אלא שתיים שונות", אומר רוזנטל. "והינה, איזה פלא, התברר שהחיבור בין לשון המקרא ללשון חז"ל היה מהיר וטבעי, ובתוך זמן קצר אנשים כבר לא ידעו איזו מילה לקוחה מהתנ"ך ואיזו מחז"ל".
"בעידן הנוכחי ההשפעה של שפת המקרא פשוט מקבלת צורות חדשות ומשתלבת גם בסלנג ובשפה של הרשת"
מה יקרה לשפה בעידן הרשתות החברתיות?
בעידן שבו העברית סופגת השפעות מואצות ממקורות זרים, ובעיקר מהרשתות החברתיות, קל לתהות אם מעמדה של לשון המקרא ייחלש. רוזנטל, מכל מקום, אינו סבור שזה הכיוון. בעיניו, השפעתן של הרשתות נוגעת בעיקר לאופן הכתיבה – לקצב, לקיצורים ולסגנון – ופחות לשכבות העומק של השפה. "כולם מדברים על רשתות חברתיות, אבל אני חושב שצריך להכניס את זה לפרופורציות", הוא אומר. "זה סיפור של עשרים-שלושים שנה, והעברית הישראלית קיימת כבר מאה עשרים שנה לפחות, אז אני לא דואג".
מבחינתו, עצם החשיפה של העברית להשפעות זרות אינה תופעה חדשה, אלא חלק טבעי מן ההיסטוריה שלה. "השפעות של שפות אחרות קיימות מאז ומתמיד, וגם בתנ"ך יש בלי סוף השפעות כאלה", הוא אומר. "בעידן הנוכחי ההשפעה של שפת המקרא פשוט מקבלת צורות חדשות ומשתלבת גם בסלנג ובשפה של הרשת. זו לא מהפכה, אלא עוד שלב בהתפתחות של העברית".
אם יש דבר שבאמת מטריד את רוזנטל ביחס לעברית של ימינו, אלה אינן המילים שנוספות לה ממקורות כאלה ואחרים, אלא דווקא המילים שנעלמות ממנה. את התחושה הזאת הוא מדגים דרך אחד הביטויים האהובים עליו בתנ"ך: "מצוות אנשים מלומדה". "הביטוי אומר שאנשים עושים דברים לא כי הם מרגישים אותם ולא כי הם חשבו עליהם, אלא כי מישהו ציווה עליהם לעשות אותם", הוא אומר. "מה שאני אוהב בביטוי זה שהוא אומר את הדבר עצמו, בלי להתחבא מאחורי דימויים, והוא עושה זאת בצורה קומפקטית ויפה". רוזנטל מספר שכאשר לימד עברית בבית צבי, גילה שאיש מן הסטודנטים שלו לא הכיר את הביטוי הזה, בעוד קהל מבוגר יותר זיהה אותו מייד. מבחינתו, זו עדות לכך שהסכנה איננה למילות היסוד של העברית, אלא דווקא לשכבות הפחות שכיחות והיותר ייחודיות שלה. "אם שואלים אותי מה מטריד אותי בעברית, זה לא הסלנג והלעז, אלא ההיעלמות של אגפים מסוימים של השפה, כמו מטבעות לשון ומילים ייחודיות", הוא משתף. "כשאנשים לא קוראים, יש הרבה מילים שנשארות רק בתוך המילון, וזה חבל. יש לנו שפה כל כך יפה, וכדאי לשמור על כל מה שיש בה ולא לאבד נכסים".