חוגגים קריאה בתורה: פעם הכול היה אחרת

למי שגדלו בישראל זה מאוד ברור – אחרי שבעה ימים של "והיית אך שמח" חג הסוכות מסתיים, נפרדים מהסוכה ועוברים מייד לחג הבא – שמחת תורה: הקפות, דגלים, שירים וריקודים. אבל לא תמיד זה היה כך, ולא בכל מקום. לקראת החג, צללנו לשיחה מרתקת עם פרופ' אביגדור שנאן, חוקר בעל שם עולמי בתחום הספרות העברית הקדומה, כדי לצאת למסע חזרה בזמן בעקבות מנהגי קריאת התורה, שהשתנו ויצרו לנו חג חדש שלא כתוב בתורה.

שלום פרופ' שנאן, חיפשנו בתנ"ך ולא מצאנו חג שנקרא "שמחת תורה" – איך ומתי הוא נולד?

"באמת אין חג כזה. כלומר, לא היה. בתורה יש 'שמיני עצרת', זה היום השמיני של סוכות, שחלה בו 'עצרת' – כלומר התכנסות של כל העם. זה חג תנ"כי שמציין את סוף הקציר ותחילת עונת הגשמים. התורה קובעת שסוכות חוגגים שבעה ימים, ולמוחרת יש חג עצמאי, נפרד, שבו עם ישראל כולו מתכנס מחדש. כך נראה לוח השנה בארץ ישראל הקדומה. בגולה דברים השתנו.

בגולה, היום שלאחר שמיני עצרת הוא יום חג נוסף – יום טוב שני של גלויות. ביום החג הנוסף הזה, חוגגים בקהילות בחו"ל את חג שמחת תורה. לעומת זאת, בארץ, היום למוחרת שמיני עצרת הוא יום חול לכל דבר. היום מכנים אותו 'אסרו חג', ואת שמחת תורה צירפו לחג שמיני עצרת. כלומר, בחו"ל מדובר בשני ימים נפרדים שאחרי סוכות – שמיני עצרת ושמחת תורה, ובארץ חוגגים את שניהם יחד, באותו היום. לכן, השם המלא של היום הזה כאן הוא שמיני-עצרת-שמחה-תורה. אבל זה שם ארוך, וגם יש חגיגה שמחה – ריקודים ושקיות לילדים, אז אנשים קוראים לזה שמחה תורה. החג שהומצא במנהג גבר כאן על החג המקראי המקורי".

מתי התחילו לחגוג את שמחת תורה?

"חכמי בבל, מהמאה החמישית, חידשו שיש לקרוא בשבתות את כל התורה במשך שנה אחת ולסיים אחרי סוכות. כך קורה, שאם לא מספיקים מצרפים שתי פרשות וקוראים אותן יחד בשבת אחת, העיקר לסיים עד היום שאחרי סוכות, שהיום אנחנו קוראים לו שמחה תורה.

הגאונים שישבו במאות שלאחר מכן בדמשק, בבגדד, הם היו ראשי העם. הם דרשו אחידות והכתיבו לעם את רוב המנהגים, והם ציינו את סוף הקריאה בתורה באופן מאוד חגיגי בחג שהפך לשמחת תורה. בשבת שאחר כך התחילו לקרוא מבראשית".

"בארץ נוצר שילוב קצת לא נורמלי. תפילת גשם, אזכרת נשמות, ופתאום הקפות, צהלולים ושקיות לילדים"

את מנהגי שמחת תורה אנחנו קצת מכירים. מהם המנהגים של שמיני עצרת?

"מנהגי יום טוב: הדלקת נרות, תפילה, קריאה בתורה. בהדלקת הנרות בשמיני עצרת מברכים 'שהחיינו', כי זה חג נפרד. שמיני עצרת הוא חג של אמירת פיוטים, יש בו מנהג של תפילת גשם מאוד משמעותית, לקראת החורף. בשביל חברות חקלאיות, ובכלל בשביל כל אדם, גשם זה מתת שמיים, זה החיים. במהלך הדורות האשכנזים הוסיפו לו 'אזכרת נשמות' – קוראים את שמות הנפטרים ואומרים 'אל מלא רחמים' וכל מה שקשור לזה.

שמיני עצרת זה חג כבד. שמחת תורה הוא חג עליז. רק בארץ חוגגים את שניהם באותו היום. בחוץ לארץ רואים את ההבדל הגדול. בשמיני עצרת באים לתפילה באמת בכובד ראש, ובשמחת תורה שמחה וריקודים עם ספר התורה. בארץ נוצר שילוב קצת לא נורמלי. מצד אחד, אזכרת נשמות, מצד שני, תפילת גשם, מצד שלישי, שקיות לילדים וצהלולים.

מנהגים רבים התפתחו עם הזמן. גם השאלה מי יכול להיבחר ל'חתם תורה'. זאת לא טעות, צריך לדייק: לא 'חתן' אלא חתם – מי שחותם את התורה. יש המון מנהגים שקשורים לשמחת תורה. לצערנו, בשנתיים האחרונות, וגם השנה, שמחת תורה תהיה עדיין עצובה מאוד, טבולה בעצב שאני לא יודע איך נשתחרר ממנו".

"אחרי תקופת הנביאים והמקדש, לשמוע את דבר האלוהים מתוך הספר – זו המהפכה הכי גדולה"

קריאת התורה היא העיקר בבית הכנסת

מתי ואיך התפתח מנהג הקריאה בתורה, ומה היו מטרותיו?

"התשובות לרוב השאלות בתחומים האלה הן מעורפלות, אבל אם אפשר להסתמך על מה שהמחקר יודע, אז במהלך ימי הבית השני נוצר מצב שבו בית המקדש הלך ואיבד ממעמדו, מכמה סיבות. הייתה בו שחיתות נוראה, הכוהנים נקנו בכסף והיהודים התפזרו בכל האימפריה, התרחקו מירושלים. כך בא לעולם המושג של בית הכנסת, כאלטרנטיבה למקדש שאיננו. וכאלטרנטיבה לקורבנות שהקריבו במקדש, בא לעולם המנהג הזה של תפילות, ובייחוד הקריאה בתורה.

לשמוע את דבר האלוהים מתוך הספר – זו המהפכה הכי גדולה. בתקופת המקרא היו נביאים. הנביא בא ואומר: 'כה אמר השם…' – עכשיו אין נביאים. זו תקופה שבה נותנים לספר התורה מעמד חדש. זה מעבר דרמטי שאפשר להשוות רק להמצאת האינטרנט או הדפוס. פתאום יש טקסטים ואנשים יכולים לקרוא אותם".

המטרה היא בעצם לחבר את העם לספר?

"כן, משום שזה דבר האלוהים אלינו היום. אנחנו שומעים אותו דרך הטקסט שניתן לנו. זה בעצם התחליף. קריאת התורה היא בעצם המרכז האמיתי של חוויית בית הכנסת, לא התפילה. ורק אחר כך עטפו אותה בתפילות, בפיוטים, בתרגומים לשפות שונות. לדעתי, הסיבה הייתה חינוכית קודם כול, וכמובן ללמד את העם את חשיבותו של הספר הזה. לאחר החורבן כבר היו לנו מנהגים ברורים של קריאה בתורה בחגים, וזה מופיע במשנה ובתלמודים. בכל עדות ישראל קוראים אותן קריאות בחגים, כי זה מבוסס על מקור סמכותי".

ומה עם הקריאה בשבתות? ובשני וחמישי?

"הקריאה בתורה בשבתות הגיעה מאוחר יותר, ולאיחוד סופי מאוחר הרבה יותר, לא ברור בדיוק מתי. בשני וחמישי קראו משהו מקריאת השבת הקרובה, כי אלו ימי השוק שבהם הציבור שלא גר בעיר הגיע לעיר. בימי חול הקריאות קצרות מאוד, אנשים רצים לעבודה. בשבתות, כשהזמן לפניך, הקריאות ארוכות יותר, פרשות שלמות. בחגים לעומת זאת, יש יחידות קצרות, ממוקדות, שקשורות לעניין החג".

הבבלים דורשים אחידות

הפרשות והקטעים לקריאה מוכתבים מראש?

"היום קריאת התורה היא אחידה. בשבת הקרובה יקראו בכל קהילות ישראל את אותה פרשה ואין הבדל אם אתה יוצא עדות המזרח שמבקר בבית כנסת איטלקי, או אשכנזי בניו יורק. בדבר הזה יש אחידות מוחלטת. התורה חולקה ל-54 פרשות ויש להן סדר קבוע.

מי קבע את החלוקה הזאת?

"בחגים הקריאות אחידות בגלל המשנה והתלמוד והסמכות שלהם. בנוגע לחלוקת התורה לפרשות שבועיות – אנחנו לא יודעים את ההיסטוריה של המנהג הזה. חוקרים מתלבטים לגבי השאלה מתי זה התחיל. האם זה התקבל בלי קשיים? האם היו ויכוחים על כך? האם היו מנהגים שונים? והמקורות שבידינו עניים מכדי להשיב על כך במדויק. רק ברור לנו שבימי הגאונים בבבל, החל מהמאה השישית ובייחוד במאות שלאחר מכן עם גדולי הגאונים – רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון – זה כבר גובש לקריאה אחידה".

ולפני תקופת הגאונים?

"בארץ ישראל מנהג הקריאה הקדום היה פרוע. אנחנו קוראים לו "תלת-שנתי" במירכאות – הוא לא היה אף פעם באמת תלת-שנתי. הוא היה בערך. זה היה מאוד מבלבל. כל בית כנסת קרא בקצב שלו. לא הייתה שום בהילות לסיים בשנה. בארץ ישראל קראו את המינימום שהמשנה דורשת, שזה 21 פסוקים. הועלו אנשים לקרוא בתורה, וקראו 20, 30, מקסימום 40 פסוקים, וזהו, הלכו הביתה. סימנו עד איפה קראו, באו בשבת הבאה והתחילו מאותו מקום.

מכיוון שלא הייתה התחלה וסיום במועד אחד, גם לא הייתה שמחת תורה בארץ ישראל. בבית כנסת אחד התחילו מבראשית, קראו 40 פסוקים, ולידו, בבית כנסת אחר קראו 42 פסוקים. כל אחד קרא בקצב שלו וסיימו כשסיימו. בממוצע, זה היה בין שנתיים ושמונה או תשעה חודשים לשלוש שנים ושלושה חודשים. המנהג הזה נמשך עד המאה ה-12 בארץ ישראל ובסביבתה התרבותית.

הרמב"ם העיד, שאצלו בבית כנסת בקהיר, הרוב קראו לפי המנהג הבבלי – סיום כל הפרשות בשנה. אבל הייתה שם קהילה שהחזיקה במנהג הארץ ישראלי, והמשיכה לקרוא במחזור ה"תלת-שנתי". הרמב"ם הציע להם פשרה: שבכל שבת הם יקראו מתוך ספר תורה את הקטע שלהם, ואחר כך יקראו מספר את הפרשה שגם הבבלים קוראים. אבל, ככה לאט לאט מת המנהג התלת-שנתי".

למה חשובה האחידות בקריאה?

"חשוב להבין: עד שבא האסלאם, ארץ ישראל הייתה תחת חסות נוצרית, הביזנטים, ובבל תחת חסות פרסית. כשהגיע האסלאם, הוא כיסה את כל העולם היהודי בתרבוש אחד, ואז ראשי העם כבר לא היו ארץ ישראלים, אלא בבלים. הגאונים בבבל נעשו לראשי העם. הם כנראה ראו שהעם מפורד ומתחיל להתפזר לחלוטין וחייבים לאחד אותו תחת מנהג אחד.

הם גם הביאו לכך שהתלמוד הבבלי דחה את התלמוד הארץ ישראלי, הירושלמי, ושהתפילה שלהם דחתה את התפילה הארץ ישראלית. בכל דבר הבבלים כפו על עם ישראל אחידות, לפעמים בתקיפות – התלמוד הבבלי, ההלכה הבבלית, המנהגים הבבליים. הם שלחו שליחים ושלחו גם מכתבי כעס על מי שלא קיים את המנהג".

רק התימנים עדיין מתרגמים

מהי מטרתו של מנהג תרגום הקריאה לארמית? ולמה הוא נעלם מרוב הקהילות?

"בתקופה הקדומה, התורה תמיד תורגמה לשפה המקומית המדוברת, כדי שהציבור יבין. מה הרעיון לקרוא בתורה אם הציבור לא מבין? בכנסייה הקתולית לא הבינו את זה. הם בחרו לקרוא מכתבי הקודש בלטינית. הציבור לא הבין מה רוצים מהם. קדמונינו הבינו מייד: תורה היא קודש – צריכים לתרגם אותה. חשוב שהטקסט יובן.

קודם כול, תרגמו ליהודים בגולה שלא דיברו עברית בכלל. במצרים היא תורגמה ליוונית, בבגדד לערבית, ובארץ ישראל לארמית. בתקופת חז"ל – תקופת המשנה והתלמוד – כל עם ישראל דיבר ארמית. התרגום היה בעל פה. ליד הקורא בתורה עמד מתורגמן ותרגם פסוק-פסוק. במשך הזמן המנהג הזה נעלם, כי לאנשים כבר היו טקסטים כתובים והם ידעו יותר לקרוא עברית. המנהג לתרגם לארמית נשאר בקרב יהודי תימן. עד היום עומד ילד כמתורגמן ליד הקורא בתורה וקוראים פסוק בעברית, פסוק בארמית. למה הם שימרו את זה? 'מנהג אבותינו'".

והיום? למה לא לתרגם לשפות שונות, או אפילו לעברית מודרנית עבור מי שמתקשים בהבנת הטקסט המקראי?

"המנהג לתרגם פסוק-פסוק כבר לא קיים כמעט, אבל כשהייתי בארצות הברית ראיתי שלפני כל קטע קריאה, הרב הסביר לאנשים באנגלית מה קוראים, כי לא כולם יודעים עברית. מלבד זה, לאנשים יש חומשים מתורגמים לאנגלית, לצרפתית וכולי, והקהל יכול לשמוע בעברית ולקרוא בתרגום בשפתו".

כשאשכנזי מוזמן לקרוא בבית כנסת ספרדי

מי יכול לקרוא בתורה?

"פה יש כבר מנהגים. בקרב האשכנזים יש תפקיד שנקרא "בעל קורא", הוא מומחה. זה יכול להיות אחד מהקהל ולפעמים גם קורא חיצוני שמקבל תשלום. וכל מי שעולה לתורה מברך, וה'בעל קורא' קורא עבורו. לעומת זאת, בקהילות רבות מעדות המזרח – כל מי שעולה קורא. זה כמובן יכול להיות מאוד מביך לאשכנזי שבא לבית כנסת של עדות המזרח ומזמנים אותו לקרוא בתורה, והוא לא יודע.

הקורא הוא בדרך כלל גבר בוגר, מעל גיל 13, שהוא חלק מהמניין, אבל אצל חלק מיהודי תימן למשל, גם ילד יכול לקרוא אם הוא כבר מספיק בוגר כדי להבין מה הוא קורא".

עד כמה אנשים בכלל ידעו לקרוא בתקופה העתיקה?

"לא רבים. זו שאלה מאוד גדולה במחקר. יש אומרים שלא יותר מ-15–20 אחוז מהגברים. הנשים ודאי לא למדו לקרוא. לא היה צורך כמעט בקריאה, אבל החכם בבית הכנסת ידע לקרוא והוא קרא לקהל".

מה לגבי קריאת נשים בתורה?

"במסורות האורתודוקסיות קוראים גברים בלבד. בבתי הכנסת בארצות הברית וגם בארץ, של זרמים אחרים, קונסרבטיביים ורפורמיים, נשים קוראות בתורה. למעשה, אין שום איסור לאישה לקרוא בתורה. זה מנהג, אין איסור. הטענה היא שזה 'לא כבוד הציבור', אבל אם הציבור מוחל על כבודו, ואף רוצה בכך – נשים קוראות. לאחרונה זה חודר גם לבתי כנסת אורתודוקסיים-ליברליים, מבלי שזה יעורר מלחמה גדולה".

"פעם ראיתי עולה לתורה שהוציא בשבת ארנק מהכיס ושם כסף לתרומה לבית הכנסת על השולחן"

שוק מכירת העליות לתורה

מי עולים לתורה?

"על פי המשנה, בשבת יש מינימום של שבעה עולים לתורה. ראשון עולה כהן, מסתכל בפסוקים, מנשק ומברך את הברכה שלפני קריאת התורה. אחרי קטע הקריאה של הכהן, הוא מברך ברכה שאחרי. לאחר מכן באותו אופן קוראים ללוי, והשלישי כבר אינו כהן או לוי, הוא 'ישראל', וכך עד העולה השביעי. האחרון הוא 'מפטיר' – חוזרים על הקטע השביעי והוא גם קורא את ההפטרה. לפי המשנה, מותר להוסיף עוד עולים. לפעמים רוצים או נוצר צורך לכבד אנשים נוספים בעלייה לתורה, אז מחלקים את הקריאה כך שיהיה קורא נוסף, ואז אפשר להגיע גם לעשרה קוראים. זה לא מאוד מקובל, אבל זה אפשרי".

איך נוצר מנהג "מכירת" העליות בקהילות מסוימות?

"עד שהוקמה מדינת ישראל, לא היו משרד הדתות ומדינה שמסייעת בהחזקת בית הכנסת. הקהילה מחזיקה את בית הכנסת על כל העלויות – חשמל ומים, ריהוט, ביטוח, לפעמים גם משכורות לבעלי תפקידים ועוד. היא עושה זאת באמצעות 'דמי חבר', ובעיקר על ידי תרומות, כמו מכירת העליות וכל הכיבודים, אחרת בית הכנסת לא יתפקד.

זה נוהג מאוד מקובל בבתי כנסת של חסידים ובעדות המזרח. אצל חלק מהאשכנזים, למשל, מוכרים ביום הראשון של ראש השנה את כל העליות לראש השנה וליום כיפור וזה המשחק הכי טוב בעיר. בהפטרה של יום כיפור קוראים את ספר יונה. זה נחשב מאוד מכובד וכולם רוצים להיות המפטיר, אז מתנהל שוק, שיכול להגיע לסכומי עתק. יש גם אמונה יפה, שאם בעל של אישה בהיריון מכובד בפתיחה של ארון הקודש, זה יקל את הלידה שלה. אז אנשים מתווכחים מי יקבל את הזכות".

ואיך עוקפים את העיסוק בכסף במהלך השבת?

"יש פטנטים. מה שאני מכיר למשל זה שאתה מקבל מעין כרטיסייה כזאת, שמסביבה רשומים סכומים שונים, אתה שם סיכת מהדק בסכום שאתה רוצה לתת ומשלם במהלך השבוע. פעם ראיתי מקרה שבא יהודי שאין לו שום מושג ביהדות לבית הכנסת בשבת, עלה לתורה ושמע את הגבאי מברך אותו 'בעבור שייתן מתנה' ואמר 'אני אתן עכשיו'. הוציא ארנק מהכיס בשבת ושם כסף על השולחן. זה היה מאוד לא נעים, אבל זה נדיר ולא קורה בדרך כלל".