“מורה הנבוכים” הוא ספר פילוסופיה שנכתב בערבית-יהודית על ידי הרמב”ם, רבי משה בן מימון, ופורסם בסביבות שנת 1191. הספר פונה לאדם ה”נבוך”, שמתעוררות אצלו שאלות בעקבות המפגש עם רעיונות פילוסופיים לא-יהודיים, והוא מבקש לחזק את יהדותו ואמונתו. הגישה של הספר היא רציונלית, אנטי-מיסטית, והוא נטוע בעולם המחשבה היווני (בעיקר אריסטו, כפי שהוא תווך על ידי פרשניו המוסלמים). “מורה הנבוכים” יוצא מתוך הנחה שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט הקדוש הוא אחד – ולכן לא יכולה להיות סתירה אמיתית ביניהם.
הספר מחולק לשלושה חלקים:
- הראשון (76 פרקים) עוסק בהוכחת אי גשמיותו של האל: כאן הרמב”ם מפרש ביטויים מהמקרא שעשויים להתפרש כהגשמת האל, ומציע להם פרשנות מופשטת. בעיני הרמב”ם, תפיסת האל כגשמי דומה לעבודה זרה.
- השני (48 פרקים) עוסק בהוכחות לקיום האל, ובשאלה אם העולם נברא. בהמשך עוסק חלק זה במושג הנבואה.
- השלישי (54 פרקים) עוסק בנושאים שונים: מעשה מרכבה, השגחה פרטית, תורת הגמול, בעיית הרע בעולם וטעמי המצוות.
הספר נכתב במקור עבור תלמידו של הרמב”ם, ר’ יוסף בן יהודה אבן שמעון, ושמו בערבית-יהודית “דלאלה אלחאירין” (מילולית: הוראת או הנחיית הנבוכים). שמו העברי ניתן לו על ידי מתרגמו הראשון לעברית, שמואל אבן תיבון. מאוחר יותר הספר תורגם לעברית על ידי מתרגמים רבים וביניהם תרגום מודרני של הרב יוסף קאפח.