מגילת תענית היא אחד החיבורים הקדומים ביותר בספרות חז"ל, שנכתב בסוף ימי בית שני (לפני כ-2,000 שנה). למרות שמה המבלבל, משמעותה הפוכה לגמרי: זוהי רשימה של 35 מועדים שבהם אירעו לעם ישראל ניצחונות ואירועים משמחים, ועל כן אסור להתענות (לצום) בהם או להספיד בהם את המת. המגילה נכתבה במקור בארמית קצרה ותמציתית, בסגנון של רשימת תאריכים בלוח השנה העברי.
האירועים המוזכרים בה משקפים בעיקר את ימי הזוהר של הריבונות היהודית בתקופת החשמונאים, וכוללים ניצחונות צבאיים, חנוכת המזבח וביטול גזרות דתיות של השלטון הנוכרי. לטקסט הארמי נוסף במרוצת השנים פירוש עברי נרחב המכונה "סכוליון", שמספק את ההקשר ההיסטורי והסיפורים שמאחורי התאריכים היבשים. לאחר חורבן בית המקדש השני קבעו חז"ל כי "בטלה מגילת תענית". המשמעות היא שבעקבות הצער הגדול על החורבן, התבטלו איסורי הצום באותם ימים והם חזרו להיות ימי חול רגילים. המועדים היחידים ששרדו מהרשימה המקורית ונותרו חגים קבועים לדורות הם חנוכה ופורים.