משלוח מנות הוא אחת המצוות בחג הפורים, לצד קריאת מגילה (ע”ע), משתה ושמחה (ע”ע: עד דלא ידע) ומתנות לאביונים (ע”ע). כיום נהוג, בעיקר בקרב ילדי הגן ובית הספר, להעניק זה לזה בפורים חבילות של ממתקים וחטיפים, אבל בעבר הבינו חז”ל את המנהג כמתייחס לתבשילים של ממש.
מקור המצווה במגילת אסתר (ט, יט–כב): “עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ… וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים”.
מתוך השימוש בלשון רבים (“מנות”), הסיקו חז”ל כי המצווה היא לשלוח לפחות שתי מנות (כלומר, שני סוגי תבשיל או דברי מאכל), ומתוך השימוש בלשון יחיד ב”רעהו” הסיקו כי יש לשלוח לאדם אחד לפחות. יש פוסקים שהתירו לשלוח גם מאכל ומשקה במקום שני דברי מאכל, ויש כאלה שהתירו לשלוח ספרי הלכה בתור משלוח מנות, אבל נפסק כי בגדים וספרים אינם נחשבים למשלוח מנות.
המזרחן יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה ראובן רבלין, מספר על משלוחי מנות בקרב עדות המזרח בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא מספר כי ערביי ארץ ישראל וסוריה היו קוראים לפורים בשם “עיד אלסכר” חג הסוכר, או עיד אלחלאווה – חג הממתקים, על שם הממתקים שאוכלים היהודים בפורים ושולחים במשלוחי המנות. הוא מספר כי ברחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים היו מופיעים, כבר אחרי ט”ו בשבט, תבניות סוכר מעשה ידי אומן: לילדים זכרים היו שולחים תבניות סוכר בצורת קסת, עט, שעון ומאזניים, ולילדות היו שולחים תבניות סוכר בצורת מראה, מספריים ועריסה, כדי לברך אותן שיהיו לכלות כשיגדלו (ריבלין, מתוך: “פורים”).