“משנה תורה” המכונה גם “היד החזקה” (שכן הספר כולל י”ד, כלומר 14, ספרים) הוא חיבור הלכתי של הרמב”ם שנכתב סביב שנת 1175, ונחשב לאחת היצירות המכוננות והמשפיעות ביותר ביהדות. יש הקובעים כי חיבורו של הרמב”ם הוא שני בחשיבותו – לאחר מפעלו של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה.
הרמב”ם קרא לחיבורו בשם “משנֵה תורה” משום שבדומה למשנָה, הוא ראה את הספר כחיבור שיקיף את כל התורה שבעל פה – כך שלא יהיה צורך לעיין בספרי הלכה אחרים. כפי שהוא כותב בהקדמה לחיבור: “לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם”. על אף שמשנה תורה אינו ספר הפסיקה הבולט שהתקבל בקרב עם ישראל, הרי הוא הבסיס והיסוד של השולחן ערוך (אשר כן התקבל כספר הפסיקה הבולט), ונדיר שהשולחן ערוך פוסק שלא כדעת הרמב”ם.
בהתאם למטרתו, החיבור כתוב בלשון פסקנית, שכמעט לא כוללת ציון המקורות ההלכתיים, ולכן גרר כתיבה פרשנית רחבה בניסיונות להצביע על מכלול המקורות שהביאו את הרמב”ם לפסוק כפי שפסק. בסופו של דבר גם הרמב”ם עצמו הצטער על שלא ציין את מקורותיו, ובאחד ממכתביו הוא מספר על מקרה שבו אדם בא ושאל אותו מהו מקור ההלכה שפסק, והוא לא הצליח להיזכר, ורק כעבור חיפוש ממושך מצא, והוא כותב: “תמיד אני בצער מזה שיבוא השואל וישאל: היכן נאמרו דברים אלו? … ואם כך אירע לי ואני המחבר, מה יארע לשאר בני אדם?” בעקבות זאת, הרמב”ם החליט לציין את המקורות של ההלכות, אבל לא הספיק לבצע זאת לפני מותו, והמלאכה נותרה לפרשניו.