ליל הסדר הוא שמו של הלילה הפותח את חג הפסח בערב ט”ו בניסן. כמו טקסים וחגים יהודיים רבים, ליל הסדר מציין אירוע בהיסטוריה הלאומית שלנו בצורה משפחתית ומשותפת. המנהג נולד ממצוות “והגדת לבנך”: להעביר את סיפור יציאת מצרים כסיפור המכונן של העם היהודי מדור לדור.
מאחר שמבנה הערב הוא מורכב וארוך, חיברו לו “סימנים” שיאפשרו לזכור את סדר הדברים, ואולי מכאן שמו “ליל הסדר”:
קַדֵּשׁ – מקדשים על כוס היין הראשונה (מתוך ארבע כוסות).
וּרְחַץ – נוטלים ידיים לפני אכילת הכרפס.
כַּרְפַּס – אוכלים ירק (סלרי, תפוח אדמה, צנון, עלי פטרוזיליה) טבול במי מלח או בחומץ.
יַחַץ – חוצים את המצה האמצעית משלוש מצות המונחות על השולחן, ומחביאים את אחד החצאים כאפיקומן. נהוג שהילדים שימצאו את האפיקומן בסוף הערב יקבלו מתנה.
מַגִּיד – החלק העיקרי של ליל הסדר: מקריאים את ההגדה של פסח, אומרים את חלקה הראשון של תפילת “הלל” ושותים את הכוס השנייה.
רַחְצָה – נטילת ידיים שנייה (לפני אכילת המצה).
מוֹצִיא מַצָּה – ברכת המוציא, ברכת “על אכילת מצה” ואכילת מצה.
מָרוֹר – אוכלים מרור שהוא חסה או חזרת, בדרך כלל יחד עם חרוסת.
כּוֹרֵךְ – אכילת מצה ומרור כרוכים יחד.
שולחן עורך – אוכלים את סעודת החג.
צָפוּן – אוכלים את האפיקומן.
בָּרֵךְ – מברכים את ברכת המזון אחרי אכילת הסעודה ושתיית כוס היין השלישית.
הַלֵּל – ממשיכים לומר את תפילות ה”הלל” ו”הלל הגדול”, ושותים את כוס היין הרביעית והאחרונה.
נִרְצָה – סיום טקס ליל הסדר, שלאחריו נוהגים לשיר פיוטים שונים.
בזמן בית המקדש היו נוהגים לאכול את בשר קורבן הפסח בליל הסדר. מזה דורות רבים, מאז תקופת התנאים אחרי חורבן בית המקדש השני, נוהגים להתכנס יחד – בני משפחה קרובים ורחוקים, אורחים וזרים – ולספר את סיפור יציאת מצרים, לשתות ארבע כוסות יין ולאכול את מאכלי החג. שולחן ליל הסדר כולל את קערת ליל הסדר, שעליה מונחים מאכלים מיוחדים שיש לאכול בזמן קריאת ההגדה: זרוע, ביצה, מרור, חרוסת, כרפס וחזרת.