תפילה במניין היא תפילה הנערכת במעמד עשרה גברים יהודים בוגרים או יותר. תפילות וברכות מסוימות, המכונות "דברים שבקדושה", מותר לומר אך ורק במעמד עשרה גברים, דוגמת קדיש, קדושה, ברכו, ברכת כהנים וקריאת התורה. לצד החיוב ההלכתי, לתפילה במניין יש גם חשיבות חברתית ורוחנית. חכמים אמרו בגמרא על המתפלל במניין שכיוון שהתפלל בציבור – תפילתו נשמעת. התפילה בציבור היא פנייה משותפת המכוונת לטובת הכלל והיחיד.
תפילה במניין
חכמים אמרו שהשכינה שורה במקום שיש בו עשרה מישראל שעוסקים בדברים שבקדושה, שנאמר: "אֱלוֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל" (תהלים פב, א), ועשרה מישראל נקראים עדה (לומדים זאת מתוך השימוש במילה "עדה" בפסוק "היבדלו מתוך העדה הזאת", שבפרשת קורח, המתייחסת לעשרת המרגלים). וכך קבעו חכמים במסכת ברכות: "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". מכאן נובע שהמספר המינימלי לציבור בתפילה הוא עשרה.
על פי הקבלה, המספר עשר מסמל שלמות, שכן הוא סוגר מחזור מספרי שלם של ספרות יחידות (אחת עד תשע) ומסמן את תחילת הספירה החדשה (אחת עשרה, שתים עשרה וכן הלאה). לפיכך, עשרה אנשים המתפללים יחד יוצרים תפילה שלמה, המתקבלת מפיה של קהילה אחת הרמונית, ולא אוסף יחידים.
ברכת כהנים, קריאה בתורה, קדיש, חזרת שליח הציבור על תפילת העמידה, קדושה ושבע ברכות. יש מצוות שעדיף לקיים במניין, דוגמת ברית מילה או קריאת מגילה בפורים, אך הן מתקיימות בדיעבד גם ללא מניין.
נשים חייבות בתפילה אחת בכל יום, אך לא בהכרח בזמנים קבועים, מפני שתפילה היא אחת מהמצוות ש"הזמן גרמא" – מצווה שחלה בזמן מסוים בלבד ולא בכל עת. לכן הן פטורות מתפילה במניין. עם זאת, נשים רבות בוחרות להתפלל בציבור, בייחוד בשבתות ובחגים.