שמחת בית השואבה הייתה אחת החגיגות הגדולות והמרשימות ביותר בימי בית המקדש. בלילות חול המועד סוכות התכנסו המונים בחצרות המקדש לשירה וריקודים שנמשכו עד אור הבוקר. עם שחר יצאה תהלוכה חגיגית אל מעיין השילוח לשאוב מים לצורך מצוות "ניסוך המים" – יציקת המים על גבי המזבח. על עוצמת החוויה והשמחה נאמר במשנה ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו".
שמה של החגיגה קשור לשאיבת המים הפיזית מהמעיין, אך חז"ל מצאו בו גם משמעות רוחנית עמוקה: "שמשם שואבים רוח הקודש". נוסף על כך, ניסוך המים ביטא תפילה לשנה ברוכת גשמים, שכן לפי המסורת בחג הסוכות, עם פתיחת עונת הגשמים, העולם נידון על המים. החגיגות נערכו ב"עזרת הנשים" – חצר גדולה ורחבה בבית המקדש, שבה יכלו להתכנס המונים. המקום הואר במנורות זהב ענקיות שהפיצו אור כה עז, עד שנאמר כי לא הייתה חצר בירושלים שלא הוארה ממנו. "חסידים ואנשי מעשה" רקדו ולהטטו באבוקות אש, בעוד הלוויים מלווים אותם בנגינה ובשירה. כדי לאפשר לחוגגים הרבים להשתתף בשמחה תוך שמירה על הצניעות, נבנו מרפסות מיוחדות (גזוזטראות) עבור הנשים.
כיום ממשיכות קהילות רבות לציין את שמחת בית השואבה כזכר למקדש. בלילות חול המועד נערכים אירועי שירה וריקודים המוניים במגוון רחב של מוקדים: מחגיגות ענק בחצרות החסידיות ובישיבות, ועד מופעים ואירועי רחוב הפתוחים לקהל הרחב. מוקדים תוססים במיוחד, כמו מאה שערים ובני ברק, מושכים אליהם מדי שנה אלפי חוגגים ומעניקים טעימה מעוצמת השמחה שאפיינה את ימי המקדש.