ב־21 במאי 2026 פרסם דן שיפר מאמר תחת הכותרת After Automation, שהפך בתוך ימים בודדים לאחד הטקסטים המדוברים ביותר בעולם ה-AI ובו הוא מנסה לפרק את הטענה שהאוטומציה תחסל את העבודה האנושית.
טענתו של שיפר פשוטה, אבל איננה טריוויאלית. ככל שה-AI מתקדם, מה שהופך זול אינו האדם, אלא "שאריות המומחיות של אתמול". כלומר, כל מה שניתן היה להפוך למאגר מידע: קוד, טיוטות, סיכומים, ניתוחים, הפך לחומר גלם קיים, ומחירו צנח לסנט. דווקא משום כך, טוען שיפר, נוצר ביקוש חדש לאדם: זה שיגדיר את המסגרת, ולא את מה שבתוכה. מודל הבינה המלאכותית יודע לפעול בתוך מסגרת. הוא אפילו לומד לבחור בין מסגרות. אבל הוא לא זה שמייצר את המסגרת מתוך מציאות חיה, נושמת ומשתנה. זה עדיין תפקידו של האדם, שצריך לשאול את עצמו מהי משמעות הדברים.
האמת? זהו דיון שהתקיים בבית המדרש הרבה לפני עידן הבינה המלאכותית.
האתגר מגן עדן: איזה אדם התורה רצתה לעצב?
כמי שהייתה לו הזכות המיוחדת ללמוד ישירות מראשי ישיבת הר-עציון, הרב יהודה עמיטל זצ"ל והרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, אני שומע בתוך הדיון הטכנולוגי הזה שאלה קדומה; שאלה שאינה על מכונות ומודלים, אלא על אדם בכלל ואדם יהודי בפרט: איזה אדם התורה מבקשת לעצב?
לתורה יש תשובה לשאלה הזו. היא נאמרה הרבה לפני שמישהו המציא את צמד המילים "בינה מלאכותית", ממש בפתח ספר בראשית: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".
הרב ליכטנשטיין פירש את הפסוק הזה לא כתיאור של מלאכה חקלאית בגן עדן, אלא כהגדרה מכוננת של האדם המציבה לו שתי משימות: "לעבדה", כלומר לפתח, ליצור, לחדש, להפיק, להעז ולתקן את העולם. וממש באותו זמן גם "לשמרה", כלומר להגן, לרסן, לקחת אחריות על מה שניתן לנו.
יסודה של כל תפיסה דתית העוסקת במציאות האנושית הוא בתובנה שהאדם אינו אדון, לא על העולם שמסביבו ולא על עצמו. אין זה אומר שרעיון הרכוש הפרטי אינו קיים. להפך, רעיון הרכוש הפרטי הוא מושג מרכזי בהלכה, וחלקים גדולים של התלמוד מוקדשים לו. אלא שהבעלות, בתפיסה הדתית, אינה מוחלטת. היא תמיד יחסית. הרב ליכטנשטיין מזמין אותנו לתחם זאת במדויק באמצעות הקטגוריה ההלכתית של השומר: אנחנו איננו בעלים, אנחנו שומרים. המעמד של שומר, אצל הרב ליכטנשטיין, אינו רק מגביל את הבעלות, אלא גם מחייב פעולה. גם כאשר אין כל איום חיצוני, שומרי המקדש חייבים לשמור. לא מפחד, אלא מכבוד. "פלטרין של מלך שיש לו שומרים" שונה מהותית מפלטרין שאין בו שומרים. השמירה אינה פסיבית, היא ביטוי של אחריות אקטיבית. האדם אינו אדון. הוא שומר.
על בינה מלאכותית, חלונות ובכי של תינוק
זו, בעיניי, גם הזווית הראויה להסתכל ממנה על בינה מלאכותית. היא מאפשרת לאדם להעצים את "לעבדה" בקנה מידה שאיש לא חזה לפני עשור. כתיבה, מחקר, קוד, תכנון, אבחון, עיצוב, ניתוח, ייעוץ – כולם הפכו לזולים, מהירים ונגישים.
בהסתכלות של חובת האדם כשומר על עולמו, הסכנה בעידן הבינה המלאכותית איננה שהמכונה תחשוב במקומנו. אני לא חושש מהמכונה. אני חושש מאיתנו. שניתן ל-AI לא רק את ה"לעבדה" אלא, בלי לשים לב, גם את ה"לשמרה". שנאמין שאם המכונה הפיקה את הפלט, הוא נכון. שאם הסיכום נראה משכנע, מותר להעביר אותו הלאה. שאם המערכת אישרה את המסמך, אפשר לחתום. זה האתגר האמיתי. ועליו, להבנתי, התורה דיברה עוד לפני כל מצווה, לפני ברית ולפני מתן תורה, כאשר הוצב האדם בעולם. היא הגדירה אותו כשומר – ויש לכך השלכות רבות בעידן הבינה המלאכותית.
בשיעור שנתן הרב יהודה עמיטל זצ"ל הוא סיפר סיפור מימי הקמת מבנה הישיבה: "כאשר בנינו את בית המדרש, האדריכלית רצתה לבנות בית מדרש ללא חלונות, שהתאורה תהיה כולה על טהרת החשמל. אני התעקשתי שיהיו חלונות, והיא שאלה אותי מדוע. סיפרתי לה על רבי אחד שבאו אליו החסידים ואמרו שהמשיח הגיע. הוא הוציא את הראש מחוץ לחלון, הריח את האוויר, ופסק שהמשיח לא הגיע. אמרתי לה שאני צריך חלון בשביל לדעת מתי המשיח מגיע. גם בבית המדרש צריך חלונות". סיפור זה הפך לאבן יסוד בהגותו, שלפיה בית המדרש אינו יכול להיות מנותק מהמציאות. החלונות נועדו להזכיר לתלמידים להיות תמיד קשובים לקולות המגיעים מבחוץ, להיות מודעים למתרחש בעולם, כדי שלא לשקוע בלימוד שמנתק אותם מאחריות לכאבי ולצורכי הכלל.
סיפור זה מזכיר את הסיפור המכונן שעל בסיסו הוקמה ישיבת הר-עציון, כפי שסופר על ידי הרב עמיטל: "לפני שקמה הישיבה נפגשנו עם חבורת תלמידים שחשבו ללמוד בה. הם שאלו מה יהיה בישיבה שתקום ומה יהיה מיוחד בה. סיפרתי להם את הסיפור על "בעל התניא" שהיה צריך לגלות ממקומו עם נכדו בעל ה"צמח צדק", והתגלגל למקום מסוים שבו קיבל דירה בת שלושה חדרים, חדר לפנים מחדר, הכניסה לחדר הפנימי הייתה דרך החדר האמצעי. ויהי היום ו"בעל התניא" יושב ולומד בחדר הפנימי, ה"צמח צדק" בחדר האמצעי, ובחדר החיצוני שכב תינוק בעריסה. לפתע החל התינוק לבכות, וה"צמח צדק", שחדרו היה סמוך לחדרו של התינוק, היה כל כך שקוע בלימודו שלא שמע את בכיו של התינוק. "בעל התניא", שחדרו היה רחוק יותר שמע, הפסיק את לימודו ויצא להרגיע את התינוק. משסיים להרגיעו החזירו למקומו, חזר לחדרו, עבר דרך חדרו של בעל ה"צמח צדק", ואמר "בעל התניא" משפט שהפך לאחד מנדבכי היסוד של ישיבת הר עציון "כשלומדים תורה ולא שומעים בכיו של תינוק יהודי – משהו פגום בלימוד".
כיצד נשמע בכיו של תינוק בעידן הבינה המלאכותית?
בעידן ה־AI אני שואל את עצמי איך נשמע "בכיו של תינוק". אולי זהו העובד הנאמן שהמערכת החליפה אותו, ואיש לא ערך עימו שיחה לפני שזה קרה, או מטופל שקיבל תשובה אוטומטית ואפילו מדויקת, אך ריקה מבחינה רגשית. ואולי זהו התלמיד שקיבל סיכום מושלם של פרק, אך הפסיד את החוויה של האתגר עם הטקסט, ויחד איתה את היכולת לשאול ולחקור. אם כל אחד מהמקרים האלו הוא בכי שלא נקפיד לשמוע אותו, יהיה זה כישלון דתי ויהודי. לא של המכונה, אלא של האדם.
הקב"ה ברא את האדם "בצלם אלוהים", ציווה אותו בציווי "ועשית הישר והטוב" וחנן אותו ברגישות מוסרית ומצפונית. במוסר טבעי. אדם לא צריך ספרים כדי לדעת שאסור לשקר, להונות, להיות אכזרי או לנצל. ההכרה הזו אינה תלויה במצווה פורמלית. היא קודמת לה. הרב עמיטל נהג לומר על קטע התפילה "לעולם יהא אדם ירא שמיים": שקודם יהיה 'אדם', ואחר כך ירא שמיים. תורה אמיתית, בקריאה הזו, אינה מחליפה את האחריות המוסרית של האדם. היא מעמיקה אותה. היא דורשת מהאדם לא להסתתר מאחורי שום מערכת: לא הלכתית, לא ביורוקרטית, וּודאי לא אלגוריתמית.
וזה רלוונטי באופן מוחלט לעידן שלנו. כאשר מערכת היא זו שמקבלת החלטה: האם להעניק הלוואה, לאבחן מחלה, לדרג עובד, לסנן מועמד, לאשר תרופה – קל לאדם שמפעיל את המערכת להתחבא מאחוריה: "זה לא אני, זה המודל. ככה יצא לפי הנתונים. זה מה שה-AI המליץ". הסבר זה אינו מקובל ביהדות. אחריותו של אדם גדלה דווקא כשבידו כלי בעל עוצמה.
בין שטחיות לאחריות: "קיטש בעבודת ה'"
החירות היהודית היא חירות של אדם מחויב בעל אחריות, טען וחזר וטען הרב עמיטל. הרב ליכטנשטיין מוסיף זווית מעניינת לאותה אחריות, ומצביע על כך שלמילה אמת יש שני הפכים: טעות ושקר. הטעות היא חוסר התאמה לעובדות, או אמירה שגויה על המציאות. השקר הוא משהו עמוק יותר, ויש לו פנים רבות: לא רק זיוף מפורש, אלא גם השטחיות. אותה "מצוות אנשים מלומדה", הביצוע המכני שנראה תקין מבחוץ וריק מבפנים. הוא כינה זאת "קיטש בעבודת ה'" – חזרה אוטומטית על נוסחה, רגש משוכפל, ביצוע ללא נשמה. דווקא משום שאני יכול להתרגל בקלות לייצור טקסט, החלטה או מנגנון בלחיצת כפתור, אני חייב לעצור ולשאול שאלות על שני צדדי אותה אמת.
ברמת ה"טעות": כולנו מכירים את זה: המודל ממציא מקורות, מצטט סטטיסטיקות שלא קיימות, מציג ביטחון מוחלט בנתונים שגויים. ה"הזיה" (hallucination) של מודל אינה תקלה טכנית בלבד; היא הופכת לעבירה מוסרית ברגע שאני מעביר את הפלט הלאה בלי לבדוק. חובתי, כאדם שמפרסם, היא להעביר מידע אמיתי בלבד. לא קרוב לאמת, לא נשמע כאמת, ולא מידע שהמכונה המציאה אך אני לא ביררתי.
וביחס ל"שקר": שיפר תיאר את הזרימה ההמונית של תוכן גנרי כ־slop, תוצר ברירת המחדל של מודלים שכולם אומנו על אותם מקורות. זהו בדיוק שקר שבשטחיות. האתגר המורכב אינו רק שהקורא יקבל אמירה רדודה או מידע מזויף אלא גם שאני, המפיק, אאבד את האחיזה בעצמי, את היכולת לומר שהמעשה הזה באמת יוצא ממני, ולא רק יוצא בשמי. כשאני מפרסם פסקה שלא אני חשבתי עליה, שולח מייל שלא ניסחתי, חותם על מסמך שלא קראתי לעומק – זה עדיין שלי.
האתגר האמיתי אינו החלפת אדם, אלא צמצומו
מתוך זה נובע אתגר שעדיין לא קראתי לו בשם.
האתגר איננו שה-AI יחליף את האדם. בכל מקום שבו אוטומציה מתקדמת, נוצר ביקוש חדש למומחה אנושי שיודע לכוון, לבקר ולהכריע. זו טענה אמפירית, לא רטורית, ושיפר ממחיש אותה דרך עשרות דוגמאות מהשטח. האתגר הוא רזה יותר, אך בראייה יהודית ומוסרית מסוכן לא פחות: האדם יישאר, אך יצטמצם.
הוא יישאר במשרה. הוא יקבל משכורת. הוא אפילו יקרא לעצמו "מומחה". אבל הוא יהיה גרסה מצומצמת של עצמו. הוא יוותר על היכולת לחשוב, לשאול ולשפוט. זה לא תרחיש מדע בדיוני. זה כבר קורה. כל אחד שמשתמש היום בבינה מלאכותית יכול לזהות את הסימנים אצלו, אם הוא ישר עם עצמו.
אבל יש גם אפשרות אחרת. ה־AI יכול להחזיר אותנו לשאלה שאיבדנו לאט במשך "עשרות שנים של אקסל ופאוורפוינט", כהגדרת שיפר. במקום לשאול "מה אני יכול להפיק", לשאול "לשם מה אני עושה את מה שאני עושה". במקום לשאול "כמה מהר אני יכול לבצע", לשאול "איזו אחריות מוטלת עליי". זו, אם תרצו, בקשה לחזור אל בראשית. אל "לעבדה ולשמרה". אל ההגדרה הראשונית של מהו אדם.
הגלגול המודרני של "לשמרה", בעיניי, הוא ההכרעה היומיומית של אדם בעידן ה-AI: מה לאשר, מה לדחות, מה לתקן, מה לבטל. מי שעובד עם AI ולא חש את משקל ההכרעות האלו – לא הבין משהו על הכלי שבידו.
הסיפור של מרטין בובר
שיפר מסיים את המאמר בסיפור חסידי שמרטין בובר הביא בספרו Thy Way of Man. זהו סיפור על אדם שהתקשה בכל בוקר למצוא את בגדיו. ערב אחד הוא רשם בקפדנות איפה הניח כל פריט. בבוקר הוא קם, קרא את הפתק וסיים להתלבש בהצלחה, ואז שאל את עצמו בייאוש: "הכול טוב ויפה, אבל עכשיו איפה אני בעצמי?…איפה אני בעולם?". אני קורא את הסיומת הזו של שיפר ונעצב. האם הוא בעצם מציע שזו תהיה השאלה של עידן ה-AI? מצאנו את הכלים אך איבדנו את עצמנו בדרך?
אני מתנחם בכך שיש לנו תשובה יהודית שיכולה לכתוב סוף אחר לסיפור של בובר. האדם של המאה ה־21 חייב להיות אדם יוצר ושומר. אדם טכנולוגי, אבל לא טכני. אדם מהיר ויעיל, אבל לא פזיז. אדם שמשתמש בכלים רבי עוצמה, אבל לא מוותר על מצפון, אמת, שיקול דעת ויראת אחריות. אדם שיודע ליצור בעזרת כלים, אבל לא פחות חשוב: יודע גם לעצור.
לאחר האוטומציה, האדם אינו נעלם. הוא נדרש להיות יותר אדם.
ד"ר יוסף לוי הוא מומחה בכיר בתעשיית הביוטכנולוגיה, המתמחה באסטרטגיית פיתוח ורגולציה של טכנולוגיות רפואיות מתקדמות.