רבי חיים בן עטר, הידוע בכינויו "אור החיים הקדוש", פעל כפרשן, פוסק ומקובל, ועלה ממרוקו לארץ ישראל מתוך כמיהה עמוקה לירושלים ולגאולה. הוא נפטר בירושלים בט"ו בתמוז תק"ג (1743) – היום לפני 283 שנה. על אף גילו הצעיר הספיק רבי חיים להוציא לאור ספר פירושים לתורה שהפך לאחד החיבורים הנלמדים בעולם היהודי – בקהילות ספרדיות ואשכנזיות, בבתי מדרש ובשיעורי תורה עד ימינו.
כשחזר ממסע ה"הסכמות" לספרו גילה שיריביו ניצלו את היעדרו וסגרו את בית הכנסת שהיה בבעלותו
מילדות במרוקו לגדולה תורנית
רבי חיים בן עטר נולד בשנת התנ"ו (1696) בעיר סלא שבמרוקו, בן למשפחת רבנים ממגורשי ספרד. מגיל צעיר החל ללמוד תורה אצל סבו, רבי חיים הזקן, שהיה ראש ישיבה בעירם. לאורך שנות ילדותו חווה חוסר יציבות כלכלית ואנטישמיות. בגיל 22 התחתן ועמד בראש ישיבה מקומית גדולה. נוסף לתפקידו בישיבה היה רבי בן עטר דרשן וגבאי בקהילה. הוא נהג לשאת שתי דרשות יומיות באחד מבתי הכנסת בעיר, והיה עורך מגביות צדקה בקרב עשירי העיר עבור העניים.
בשנת 1720 החלו הצרות לתקוף את רבי חיים בן עטר. ראשית נפטר סבו, שאליו היה קשור מאוד. לאחר מכן, החלה במרוקו בצורת ובעקבותיה משבר כלכלי, וגם מצבה של משפחת בן עטר הידרדר. בשנת 1722 נכלא חותנו של רבי חיים, משה בן עטר, שהיה עסקן ידוע ועשיר, ושוחרר בעבור דמי ערבות גבוהים. בשנת 1724 הטיל המלך עונש מוות על משה בן עטר, אך המיר את העונש לקנס כספי. זמן קצר לאחר מכן לקה בליבו ומת. עם פטירת חותנו איבד רבי חיים בן עטר את מקור הפרנסה שלו.
כשנפטר, הותיר חותנו של רבי חיים חובות וסכסוכים, שעליהם גם ישב בכלא לתקופה קצרה. נוסף על כך נכנס רבי חיים לסכסוך נוסף עם גבאי בית כנסת שהיה בבעלותו. הסכסוך הוכרע לטובתו של רבי בן עטר, אך הגבאים זכו לתמיכה מרבנים רבים, והסיפור פגע בשמו.
בשנים 1728-1727, בזמן שהמצב במרוקו התערער ובוצעו פרעות ביהודים, כתב רבי חיים בן עטר את ספרו הראשון "חפץ ה'", שאותו הוציא לאור באמסטרדם בשנת 1732 לאחר מסע לקבלת הסכמות מרבני מרוקו. כשחזר, גילה שיריביו ניצלו את היעדרו וסגרו את בית הכנסת שהיה בבעלותו, והחליט לעזוב את עירו ולהשתקע בעיר פאס.
בשנת 1738 שרר במרוקו רעב כבד, ואזור פאס ננטש. אז התחיל רבי חיים בן עטר את מסעו לארץ ישראל. דרך אלג'יר הוא הפליג לעיר ליבורנו שבאיטליה, שם התקבל בכבוד גדול, הקים ישיבה, אסף תלמידים ותמיכה, והוציא לאור את פירושו הגדול לתורה "אור החיים".
הראשונים שאימצו את הספר היו הבעש"ט ותלמידיו, שלא הכירו את רבי חיים אך התרשמו עמוקות מפירושו
פירוש "אור החיים" לתורה: הספר שהפך לקלאסיקה יהודית
החיבור המזוהה ביותר עם רבי בן עטר הוא הספר "אור החיים", פירושו הגדול לתורה. הספר נדפס לראשונה בוונציה בשנת תק"ב (1742). ייחודו של "אור החיים" הוא בשילוב בין כמה רבדים של לימוד. הוא נע בין פשט, דרש, הלכה, מוסר וקבלה, ולעיתים באותו קטע עצמו. לכן, הספר לא הודפס כחיבור עצמאי, אלא צורף לחומש עם תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, והוצג כתוספת לפרשנויות המסורתיות.
הוא שואל שאלות על לשון הפסוק, על סדר המילים, על כפילויות ועל פרטים שנראים קטנים, ומתוך כך בונה מהלך פרשני רחב. פעמים רבות הוא פותח בשורה של קושיות, ואז מציע כמה תשובות, שכל אחת מהן מאירה את הפסוק מזווית אחרת. הספר מתאפיין בלשון עשירה, חיה ולעיתים פיוטית. לצד דיוק למדני וחריפות פרשנית, יש בו קול אישי מאוד: אהבת התורה, יראת שמיים, כמיהה לגאולה וחיבור עמוק לארץ ישראל.
הראשונים שאימצו את הספר היו הבעל שם טוב ותלמידיו, שלא הכירו את רבי חיים בן עטר באופן אישי אך התרשמו עמוקות מפירושו וייחסו לו סגולות ליראת שמיים ואף לפוריות. בעשרות השנים שלאחר הדפסתו זכה רבי בן עטר לכינוי "אור החיים הקדוש", ובעולם היהודי שבמזרח אירופה נקבע כי הספר נכתב ברוח הקודש. הגותו של רבי בן עטר השפיעה על ההגות החסידית בכמה נושאים, כמו מעמד הצדיק ומושג הדבקות. במיוחד, הגותו דומה לזו של ההוגים החסידיים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ורבי משה חיים אפרים מסדילקוב.
נפטר בטרם עת אך מורשתו עדיין חיה
בשנת 1742 הגיע רבי חיים בן עטר לארץ ישראל עם תלמידיו ושתי נשותיו. תחילה שהה בעכו, ובהמשך עלה לירושלים, שם הקים את ישיבת "כנסת ישראל". זמן קצר לאחר שהגיע לעיר, בט"ו בתמוז תק"ג (1743), נפטר בגיל 47 בלבד ונקבר בהר הזיתים.
גם אם שמו של רבי חיים בן עטר פחות מוכר לציבור הרחב, פירושו לתורה נותר חי ונוכח כמעט בכל בית מדרש ומודפס בחומשי "מקראות גדולות" לצד פרשנים קדומים לו בהרבה. הרב שיצר את אחד הפירושים החשובים ביותר על התורה עבר חיים קשים של נדודים וסכסוכים והלך לעולמו בגיל צעיר ומבלי לזכות בהוקרה בחייו.
צילום תמונה ראשית: Chesdovi