במהלך ימיו האחרונים הועבר חנן פורת להוספיס בהר הצופים. בתו תרצה סיפרה כי ישבה ליד מיטתו ושרה את "מעל פסגת הר הצופים" ואת "ירושלים של זהב". כשעצרה כדי לענות על שאלותיהן של האחיות, נשמע לפתע קולו הסדוק של אביה, שנראה כמעט חסר הכרה: "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר".
האחיות הביטו בו בתדהמה. פורת, שגופו כבר היה מותש, המשיך לשיר על ירושלים – העיר שעל שחרורה לחם ובה הקים ישיבה. הן התאספו סביב מיטתו והצטרפו לשירה.
ימים לאחר מכן, בו' בתשרי תשע"ב, 4 באוקטובר 2011, הלך חנן פורת לעולמו בגיל 67. מאחוריו נותרו עשרות שנים של לימוד תורה, לחימה, התיישבות, חינוך, חקיקה ועשיית חסד. התחומים האלה התחברו אצלו לסיפור חיים אחד, שהחל בילד שנעקר מביתו בגוש עציון והמשיך באדם שהקדיש את חייו לשיבה, לבנייה ולתיקון.
הילד שפונה מכפר עציון
חנן פורת נולד בכפר פינס בח' בכסלו תש"ד, בשנת 1943, בשם חנן שפיצר. אביו, יוסף שפיצר, היה פעיל בארגון ה"הגנה", ושם הקוד שלו במחתרת היה "פורת". הכינוי המבצעי ליווה את המשפחה גם לאחר קום המדינה, ולימים נעשה לשמה הרשמי.
חודשים ספורים לאחר לידתו עברה המשפחה לקיבוץ כפר עציון שבהרי חברון. שם, בתוך קהילה דתית וחלוצית שבנתה משק ובית בין ההרים, עברו על חנן שנות ילדותו הראשונות. החיים במקום נקטעו בינואר 1948, כשהמצור על גוש עציון הלך והתהדק והוחלט לפנות את האימהות והילדים. חנן בן הארבע עזב עם אימו ועם שאר ילדי הקיבוץ למנזר רטיסבון בירושלים.
הפינוי הציל את חייהם. כמה חודשים לאחר מכן, בד' באייר תש"ח, יום לפני הכרזת המדינה, נפל כפר עציון ורבים ממגיניו נהרגו. אביו של חנן, ששהה באותה עת בירושלים ועסק בארגון שיירות אספקה, ניצל מן הקרב. כך גדל חנן בתוך קהילה שנשאה עימה את כאב האובדן, לצד ילדים שאבותיהם לא שבו ומשפחות שאיבדו ביום אחד את ביתן ואת עולמן.
העקירה והשכול הותירו בו חותם עמוק, וכפר עציון נעשה עבורו לבית שאבד ולסמל של נאמנות והקרבה. לאחר כמה שנות מגורים במקומות שונים פורקה קבוצת כפר עציון, ומשפחת פורת שבה לכפר פינס. שם המשיך חנן את לימודיו, ובהמשך עבר לישיבה התיכונית בכפר הרא"ה שבראשה עמד הרב משה צבי נריה. דמותו של הרב נריה, שחיבר בין תורה, חלוציות ואחריות ציבורית, השפיעה עליו עמוקות וליוותה אותו בהמשך דרכו.
בין בית המדרש לשדה הקרב
לאחר לימודיו בישיבה התיכונית הצטרף פורת למסלול נח"ל ההסדר בישיבת כרם ביבנה, ובהמשך עבר לישיבת מרכז הרב בירושלים. שם התקרב לראש הישיבה, הרב צבי יהודה הכהן קוק, והיה לתלמידו המובהק. תפיסתו של הרב צבי יהודה, שראה בשיבת עם ישראל לארצו תהליך רוחני והיסטורי, נעשתה ליסוד מרכזי בעולמו של פורת.
מהלך שנותיו במרכז הרב הוסמך פורת לרבנות, אך עם השנים הסתייג מן השימוש בתואר "רב" והעדיף שיכירו אותו בשמו ובמעשיו, ללא גינוני מעמד. בתקופת לימודיו בישיבה היה פורת פעיל גם בארגון "גשר", שפעל להידברות בין דתיים לחילונים. הפעילות בארגון הפגישה אותו עם ציבורים שונים בחברה הישראלית והעניקה מקום ממשי לשאיפתו לחבר בין עולמות.
במלחמת ששת הימים שירת פורת בחטיבת הצנחנים 55 והשתתף בקרבות הקשים בירושלים. במהלך ההתקדמות לעיר העתיקה הבחין בג'יפ קטן ובתוכו הרב צבי יהודה קוק והרב דוד כהן, כשקסדות לראשיהם. לימים סיפר כי המראה הפתיע וריגש אותו, והפיח בו כוח בשעה שעשה את דרכו אל הקרב. גם הלוחמים שסביבו התרגשו לראות את שני הרבנים סמוך כל כך לחזית.
לקראת הפריצה לעיר העתיקה אמר פורת לחבריו: "אנחנו עכשיו כותבים פרק בתנ"ך, כמו החילות של בית דוד". התחושה שהוא שותף ברגע היסטורי ליוותה אותו גם כשהגיע עם הצנחנים לכותל המערבי. לדבריו, היו בהם לוחמים גלויי ראש שלא ידעו אפילו לומר קריאת שמע, אך כשעמדו מול האבנים הם פרצו בבכי. המראה הזה, סיפר לימים, היה הרגע המרגש ביותר בחייו.
"חוזרים הביתה": השיבה לכפר עציון
שבועות אחדים לאחר מלחמת ששת הימים התארגנו בני כפר עציון כדי לחדש את הקיבוץ שנפל ב-1948. רבים מהם היו ילדים כשפונו מהמקום במלחמת העצמאות, וכעת ביקשו לשוב אליו ולהקימו מחדש. פורת, אז בן 23, היה ממובילי הקבוצה, והקריאה "חוזרים הביתה" הפכה לסיסמה שליוותה את מאבקם. במהלך החודשים הבאים הם פנו לראש הממשלה לוי אשכול וניסו לשכנעו לאשר את המהלך. ב-25 בספטמבר 1967 נענה אשכול לבקשתם ואמר: "נו קינדערלאך, רוצים להתפלל בראש השנה? תתפללו". יומיים לאחר מכן עלתה הקבוצה לכפר עציון, שהיה ליישוב הראשון שהוקם מעבר לקו הירוק לאחר המלחמה.
לאחר הקמת הקיבוץ פעל פורת גם להקמת מרכז תורני בגוש. ביולי 1968 נפתחה ביוזמתו ישיבת "הר עציון", שפעלה בתחילה בכפר עציון ובהמשך עברה לאלון שבות. כדי להעמיד בראשה דמות תורנית מתאימה פנה אל הרב יהודה עמיטל, שנענה לבקשתו. עם השנים נעשתה הישיבה לאחד מבתי המדרש המרכזיים בציונות הדתית. באותה תקופה בנה פורת גם את משפחתו: באוקטובר 1969 נשא לאישה את רחל חובב, והשניים קבעו את ביתם בכפר עציון. לבני הזוג נולדו עשרה ילדים, ובמהלך השנים הם גידלו בביתם גם ילדה באומנה.
תנופת הבנייה נקטעה באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. פורת נקרא שוב לשירות ולחם בחזית הדרום. ב-20 באוקטובר, במהלך הקרבות ממערב לתעלת סואץ, פגע פגז מרגמה בכתפו אך לא התפוצץ, ופגז נוסף התפוצץ מאחוריו. הוא נפצע קשה ונותר במשך שעות בשטח כשהוא מדמם, עד שחולץ ופונה לקבלת טיפול.
במהלך ההחלמה החליט פורת להקדיש את כוחותיו לחיזוק העם לאחר המשבר שהותירה המלחמה. בתחילת 1974, בעודו מתאושש מפציעתו, היה בין יוזמי המפגש שבו נוסדה תנועת "גוש אמונים". בתוך זמן קצר נעשה לאחד ממנהיגיה הבולטים, כתב ונאם בשמה והשתתף במאבקים להקמת עפרה ויישובים נוספים. לצד הפעילות המעשית העניק לתנועה גם את שפתה הרעיונית, שחיברה בין מקורות התורה לבין מפעל ההתיישבות.
מן ההתיישבות אל בית המחוקקים
בשנת 1979 היה פורת שותף להקמת מפלגת "התחיה", שקמה בעקבות ההתנגדות להסכמי קמפ דייוויד ולפינוי היישובים בסיני. כעבור שנתיים נבחר מטעמה לכנסת העשירית. בשנת 1984, כשהחליט לפרוש מהמפלגה ולהקים את תנועת "מורשה", התפטר גם מהכנסת. הוא סבר שהמנדט שייך לסיעה שבשמה נבחר, ולכן השאיר אותו בידיה. בשנת 1988 שב לכנסת מטעם המפד"ל וכיהן בה עד 1999. במהלך תקופה זו שימש גם יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט.
במסגרת פעילותו הפוליטית יזם וקידם פורת כמה חוקים בעלי אופי חברתי ומוסרי. הבולט שבהם היה חוק "לא תעמוד על דם רעך", שנחקק בשנת 1998. החוק קבע חובה להושיט עזרה לאדם הנמצא בסכנה חמורה ומיידית, כל עוד הסיוע אינו מסכן את המציל. כך קיבל הפסוק מספר ויקרא ביטוי מעשי בספר החוקים של מדינת ישראל.
פורת היה שותף גם לחקיקת החוק למניעת התעללות בקטינים ובחסרי ישע, יחד עם חבר הכנסת דדי צוקר. החוק קבע חובת דיווח על חשד להתעללות ושינה את האופן שבו התמודדה החברה הישראלית עם פגיעה בילדים. נוסף על כך קידם פורת את חוק יום ירושלים ואת החוק האוסר על פרסום שירותי זנות. החוקים האלה ביטאו את תפיסתו שלפיה ערכים תורניים צריכים לקבל ביטוי מעשי בהגנה על אדם המצוי בסכנה ועל מי שאינם יכולים להגן על עצמם.
מחירה של השליחות הציבורית
לצד עבודתו בכנסת המשיך פורת לפעול גם בתחום החינוך. בשנת 1990 ייסד עם הרב בני אלון את ישיבת "בית אורות" בהר הזיתים. הישיבה הוקמה לזכר גיורא אשכנזי, מפקדו במלחמת ששת הימים, שנהרג בקרב סמוך למקום. בכך הנציח פורת את האיש שהוביל אותו בקרבות על ירושלים באמצעות הקמת בית מדרש שיפעל בה גם לדורות הבאים.
מעמדו כאחד ממנהיגי ההתיישבות הציב את פורת במרכזם של ויכוחים ציבוריים חריפים, ולעיתים גבה ממנו מחיר אישי. בפורים תשנ"ד, לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הגיע פורת לכינוס חירום בקריית ארבע ובירך את הנוכחים בברכת "פורים שמח". בהמשך דבריו גינה את הטבח בחריפות וכינה את גולדשטיין רוצח, אך בכתבה ששודרה באותו ערב הופיעה הברכה ללא הגינוי. כך נוצר הרושם שפורת שמח על הרצח, והוא נאלץ להתמודד עם הטענה הזאת במשך שנים. לדבריו, הפרסום המסולף פגע בו עמוקות והיה בגדר רצח אופי.
שנה לאחר מכן עמד פורת במרכז מאבק ציבורי נוסף. במהלך הדיונים על הסכם אוסלו ב' התברר כי קבר רחל עשוי לעבור לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת העברת הסמכויות באזור בית לחם. פורת וחבר הכנסת מנחם פרוש פנו לראש הממשלה יצחק רבין וביקשו ממנו לשנות את התוכנית. במהלך הפגישה פרץ פרוש בבכי והתחנן שלא למסור את המקום. הפנייה השפיעה על רבין, והתוכנית שונתה כך שמתחם הקבר נותר בשליטה ישראלית.
דרכו הפרלמנטרית של פורת הסתיימה בשנת 1999. לאחר שפרש מהמפד"ל והקים את "תקומה", נבחר מטעמה לכנסת ה-15. כעבור חודשים אחדים התפטר כדי לפנות את מקומו לחברו צבי הנדל. בכך ויתר בפעם השנייה על מושבו בכנסת מטעמים עקרוניים, ופנה להקדיש את זמנו לחינוך, ללימוד ולעשיית חסד.
"רציתי להיות טוב": השנים האחרונות
לאחר פרישתו מהכנסת הקדיש פורת את זמנו ללימוד ולעשייה חברתית. הוא הקים את "תנועת אורות" להפצת תורה ואת "אורות חסד", שסייעה למשפחות נזקקות, ובמקביל לימד תנ"ך במכללת הרצוג ובכמה ישיבות. במשך שנים ערך את עלון השבת "מעט מן האור" וכתב בו את המדור "מדרשיר", שחיבר בין פרשת השבוע לשירה העברית. מאמריו נאספו לחמישה כרכים והגיעו לקוראים רבים.
גם לאחר שעזב את הכנסת המשיך פורת להשתתף במאבקים ציבוריים. לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הוביל את הסיסמה "יש לנו אהבה והיא תנצח" והקים את קרן "מאמין וזורע", שסייעה לחקלאי הגוש להמשיך לעבד את אדמתם. כשנשאל מדוע הם שותלים גם כשהפינוי מתקרב, השיב: "איננו קבלנים לניצחונות, אנו קבלנים להשתדלות". במהלך הפינוי נגרר בידי שוטרים מבית הכנסת בנווה דקלים.
בפורים תש"ע, בשנת 2010, התגלה במוחו גידול ממאיר. למרות הטיפולים הקשים המשיך פורת ללמד, להתפלל ולדבר על אמונה. בריאיון האחרון שהעניק אמר שאינו מפחד מן המוות, מפני שהוא מאמין שהחיים עוברים שינוי והארה. כשנשאל כיצד היה רוצה שיזכרו אותו, השיב: "על זה אני יכול לומר בלב שלם: רציתי להיות טוב. מה צריך לומר יותר"?
בו' בתשרי תשע"ב הלך פורת לעולמו בגיל 67, בדיוק ביום השנה לפטירת אביו יוסף. אלפים ליוו אותו למנוחות בבית העלמין בכפר עציון, ועל מצבתו נחקקו לפי בקשתו המילים "בנפשו יביא חלומו". לאחר מותו ערכו בני משפחתו וחבריו את כתביו והוציאו לאור את הספרים "לחיות תהלים", "אוהב טהר לב" ו"לעץ אחד". גם 15 שנה לאחר לכתו ממשיכה דמותו לעורר השראה ומחלוקת, כפי שעשתה לאורך חייו.
תמונה ראשית: חנן פורת נישא על כתפי פעילי גוש אמונים לאחר השגת פשרת סבסטיה שהובילה להקמת היישוב קדומים, 8 בדצמבר 1975. צילום: משה מילנר, לע"מ