עיניהם של מיליוני צופים ברחבי העולם ממוקדות כולן בחפץ עגול – כדור – אבל מאיפה התגלגלה המילה העברית הזאת למגרש? בשעה שעבור רובנו למילה יש קונוטציה של משחק והנאה, מסע בזמן לימיו של ישעיהו הנביא מלמד שהיא מתקשרת דווקא לעולם מושגים עגום ורציני הרבה יותר – של זעם וחורבן.
ישעיהו מלהטט בכדור פעמיים בנבואותיו. בפעם הראשונה, הנביא פונה ישירות לשר הבכיר שבנא ומאיים עליו שבעתיד לבוא "צנוף יצנפך צנפה, כדור אל ארץ רחבת ידים" (כב, יח). בפעם השנייה, בנבואת המצור על ירושלים, המילה חוזרת כתיאור לצבא אויב המקיף את העיר: "וחניתי כדור עליך…" (כט, ג). כאן נולדה מחלוקת פרשנית ולשונית מרתקת לגבי מהות המילה: האם מדובר בחפץ עגול ששמו "כדור" או שמא יש לראות באות הפותחת כ"ף הדמיון, כלומר "כמו דוּר".
מובנה של דוּר קשור לעיגול, כריכה והקפה. רש"י נראה כמבכר את האפשרות הראשונה אך הוא מציין שאצל חז"ל הכוונה לחפץ "שזורקין אותו ומקבלין מיד ליד". מעניין שבכמה מקורות המשחק בכדור מיוחס באופן ספציפי דווקא לבנות (המילה "כדורבנות" מפורשת במובן של כדור שבנות משחקות בו).
מקור מסקרן בתלמוד הירושלמי מייחס לכדור השפעה שלילית ומשמעותית במיוחד, תוך שהוא קושר אותו לסיבות שהובילו לחורבן העיר "טור שמעון". עיר זו נחרבה, כך אנו למדים, מפני ש"היו משחקים בכדור". בין אם הגינוי למשחק קשור לביטול תורה, קלות דעת או משחק בשבת, בדיונים ההלכתיים הנוגעים למלאכות האסורות ביום הקדוש עסקו בשאלה האם לכדור יש דין של דבר מוקצה, והאם מותר "לטלטלו" מרשות היחיד לרשות הרבים. מחבר ה"שולחן ערוך" רבי יוסף קארו החמיר ואסר, אולם חלק מבעלי ההלכה שבאו אחריו, כרבי משה איסרליש, בחרו להקל. הרב עובדיה יוסף אסר אותו בשבת על בוגרים, אך התיר לילדים.
ממשה רבנו ועד ל"פרעוש"
בין אם מדובר בחפץ עגול או בפעולת הקפה, החיבור העמוק ביותר בין הכדור ליהדות נמצא בפעולה החשובה ביותר על כר הדשא: המסירה. המשנה במסכת אבות נפתחת באחד המשפטים המכוננים ביותר של הזהות וההיסטוריה היהודית: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים…". מה שנמסר מדור לדור הוא מה שמחזיק את הרצף. כמו כדור שעובר מיד ליד, כך גם התורה, הידע והזהות היהודית אינם נשארים במקום אחד, אלא נעים הלאה, ומקור כולם במעמד המופלא בהר סיני.
ההקבלה לעולם הספורט מפליאה בפשטותה. בשני העולמות – בשרשרת הדורות ועל המגרש הירוק – הקסם וההמשכיות תלויים בפעולת המסירה. שחקן אנוכי ששומר את הכדור לעצמו ואינו משחרר אותו בזמן, מחבל בקבוצה וגורם להפסד המשחק. כך בדיוק ערכים, חוכמה ותרבות שאינם מועברים הלאה, לדור הבא, סופם להיעלם מהעולם.
וכאן אפשר להציע קוריוז לשוני משעשע: היות והיהדות סבורה שאין מקריות בעולם, אולי זה לא לגמרי מקרי ששמו של אשף המסירות והכדורגל הגדול בהיסטוריה, לאו מסי, נשמע כמו הדהוד ישיר של אותה "מסירה" היסטורית. בעוד הוא מוסר את הכדור כדי לקדם את נבחרתו לעבר הגביע הנכסף, היהדות מוסרת את כדור הערכים שלה כבר אלפי שנים, ונמצאת על המגרש מאז ועד היום.
אז בפעם הבאה שאתם מתלהבים מקַשָּׁר ששולח מסירה גאונית שחותכת את ההגנה כולה, תזכרו שלא מדובר רק בטקטיקה מודרנית אלא ברעיון היהודי הכי בסיסי שיש: כדי לנצח, אסור לשמור את הכדור אצלך. חייבים למסור אותו הלאה.