ישראל עוברת לשעון חורף. אם בעבר השאלה הנפוצה הייתה "האם זכרתם לכוון את השעון?", היום, כשהטלפונים החכמים עושים זאת בשבילנו, אנחנו עסוקים בעיקר בשאלה אחרת: האם נרוויח שעת שינה או דווקא נפסיד אותה? לשמחתנו, הפעם נחזיר את השעון לאחור, ונוכל להתפנק עוד קצת מתחת לשמיכה. אבל לצד שאלות אלו, יש שאלה מעניינת נוספת שכמעט אינה נשאלת: למה אנחנו בכלל עוברים בין שעוני הקיץ והחורף? לישראלים רבים יש תשובה ברורה, ומה שמפתיע הוא דווקא הפער בינה לבין הסיפור האמיתי שמאחורי הזזת המחוגים.
איך הכול התחיל? חוזרים אחורה בזמן
המעבר בין שעוני הקיץ והחורף נראה לנו היום מובן מאליו, אבל הזזת השעון פעמיים בשנה היא המצאה חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית. השינוי הגיע בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר גרמניה הנהיגה שעון קיץ במטרה לחסוך בפחם ששימש לתאורה. עד אז התנהלו החיים לפי השעה הרגילה, זו שאנחנו מכנים כיום "שעון חורף". בהמשך אימצו מדינות נוספות את השיטה, ולארץ ישראל היא הגיעה בתקופת השלטון הבריטי.
לאחר קום המדינה הייתה לשר הפנים הסמכות להחליט אם להנהיג שעון קיץ, ואכן היו לא מעט שנים שבהן ישראל ויתרה עליו לחלוטין. הסיבות לכך היו מגוונות: חשש משיבוש שגרת החיים, בעיקר של ילדים ומשפחות, ספקות לגבי התועלת הכלכלית וגם התחשבות בשיקולים דתיים. בשנת 1992 חוקקה הכנסת את "חוק קביעת הזמן", שעיגן את הנהגתו של שעון הקיץ מדי שנה והותיר לשר הפנים שיקול דעת רק בקביעת מועדי המעבר. בשנת 2005 נקבע בחוק כי שעון הקיץ יסתיים לפני יום הכיפורים, ואילו בשנת 2013 תוקן החוק שוב: שעון הקיץ יסתיים ביום ראשון האחרון של אוקטובר, בדומה למקובל באירופה וללא תלות בלוח השנה העברי.
לאורך השנים עוררו הדיונים על שעון הקיץ מתחים בין דתיים לחילונים. בציבור החילוני נשמעו קריאות להארכתו, בין היתר כדי ליהנות משעות אור נוספות אחר הצוהריים ולנצל אותן לבילוי ולפעילות פנאי. בציבור הדתי והחרדי עלו הסתייגויות מהארכתו, בעיקר בשל הקושי להתפלל שחרית ולהגיע בזמן לעבודה כשהזריחה מתאחרת.
מה הישראלים מעדיפים, ומה הם חושבים?
לקראת המעבר הקרוב לשעון חורף, ביקשנו בסקר חדש של מדד צהר ליהדות ולמסורת לבדוק איזה שעון הישראלים מעדיפים. מתברר כי 44% מהציבור היו רוצים להנהיג בישראל שעון קיץ לאורך כל השנה, לעומת כ־13% בלבד שמעדיפים שעון חורף קבוע. חמישית מהנשאלים מעדיפים להמשיך במתכונת הנוכחית, וליתר אין העדפה מיוחדת. כשבוחנים את ההבדלים בין המגזרים עולה כי התמיכה בשעון קיץ קבוע גבוהה במיוחד בקרב החילונים: 53% מהם מעדיפים אפשרות זו, לעומת 29% מהדתיים והחרדים. בקרב הדתיים והחרדים התמונה מגוונת יותר: 28% מעדיפים להמשיך לעבור בין השעונים, ול־23% אין העדפה. ראוי לציין ששעון חורף קבוע הוא ההעדפה הנדירה ביותר גם בקבוצה זו (20% בלבד בחרו בו).
אבל הממצאים המשמעותיים במיוחד נוגעים לסוגיה אחרת שהוצגה בסקר, שבה נשאלו המשיבים באיזו מידה לדעתם המעבר לשעון חורף בישראל נועד להתחשב בצרכים דתיים, כגון זמני תפילות וצומות. כאן מתגלה תמונה מובהקת. בקרב המשיבים בעלי הדעה, 83% סבורים שהמעבר לשעון חורף נועד להתחשב בצרכים דתיים, לפחות במידה מסוימת. מדובר ברוב גורף, שממחיש עד כמה התפיסה הזאת מושרשת בציבור הישראלי.
תפיסה זו אומנם בולטת במיוחד בקרב החילונים (69% מקרב בעלי הדעה סבורים שהשיקולים הדתיים משפיעים במידה רבה או רבה מאוד), אולם מסקרן לגלות עד כמה היא נפוצה גם בציבור הדתי והחרדי: 34% מהדתיים והחרדים שהביעו עמדה מייחסים לשיקולים הדתיים משקל רב או רב מאוד. כלומר, גם רבים מאלה שהמעבר נועד, כביכול, להקל עליהם, מאמינים בכך.
מה השעון מספר על החברה הישראלית?
הנתונים הללו מעוררים תהייה, כי העובדות מספרות סיפור אחר. "חוק קביעת הזמן" אינו מזכיר צרכים דתיים, ואף בשנים שבהן מועד המעבר נקבע לפי יום הכיפורים, המחלוקת נגעה לתזמון בלבד. גם מי שעסקו בנושא מקרוב דחו את הקשר. כבר ב-1976, לפי דוח ועדת המנכ"לים, הרב הראשי שלמה גורן לא מצא קשר בין שעון הקיץ לבין פגיעה באורח החיים הדתי. ב-2005, כשהכנסת קשרה את מועד המעבר ליום הכיפורים, הבהיר שר הפנים דאז כי "אין פה עניין דתי". מטרת החוק הייתה ברורה: לסיים את הוויכוח השנתי על מועד המעבר, בהסדר שלא יפגע באף אחד מחלקי החברה. ב-2013 התריע יו"ר הוועדה הממשלתית לבחינת שעון הקיץ מפני ה"רושם הכוזב" שנוצר בציבור, כאילו קיצור שעון הקיץ משרת אינטרס דתי והארכתו משרתת אינטרס חילוני. הרב נפתלי רוטנברג, רבו של היישוב הר אדר, השמיע ביקורת נוקבת עוד יותר, וטען בזמנו שמי שקושר את עניין שעון הקיץ לדת גורם לחילול השם ותורם לשנאת המסורת.
אז איך השתרשה התפיסה הזאת באופן שחוצה מגזרים? חלק מהתשובה נעוץ ככל הנראה בוויכוחים מהעבר. אבל אלה, לפחות משנת 1992, נגעו תמיד למועד המעבר, ולא לעצם קיומם של שני שעונים. מסיבה זו סביר להניח שאין בהם כדי להסביר באופן ממצה תפיסה רווחת כל כך בישראל של שנת 2026. נראה שהשעון חושף משהו עמוק יותר, הנוגע לאופן שבו חלקי הפסיפס הישראלי רואים זה את זה. בחברה שבה מקומה של הדת במרחב הציבורי שנוי במחלוקת מתמדת, גם החלטה טכנית לגמרי עלולה להיתפס כעוד ביטוי של מאבקי דת ומדינה. וכשתפיסה כזו שורדת מספיק זמן, היא מחלחלת גם אל הציבור הדתי עצמו.
במובן הזה, ממצאי הסקר משמשים מעין מראה למצב השורר בארץ. הם ממחישים כיצד מחלוקות מן העבר ממשיכות לעצב את היחסים בינינו, ואף מולידות תפיסות שאין להן אחיזה במציאות. והתופעה רחבה בהרבה מהשעון, ואפילו מהמתח בין דתיים לחילונים. כשאנחנו מחזיקים מראש תמונה של "הצד השני", קל לנו לזהות את טביעת ידו גם במקומות שבהם היא איננה. אנחנו נוטים לקלוט את מה שמאשש אותה, ולהדחיק, או לכל הפחות להחמיץ, את מה שסותר אותה. כך הופכת חשדנות הדדית להרגל, והרגל כידוע הופך לטבע.
מה נעשה עם השעה הנוספת?
השבוע נשוב לשעון החורף. נרוויח שעת שינה אחת ובקרים מוארים יותר, ונחווה 152 ימים של חשכה מוקדמת. אבל אולי, לצד כיוון השעונים, הגיע הזמן לעדכן גם את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על היד הנסתרת שכביכול אחראית לכך. הנטייה לייחס שיקולים זרים לכל החלטה שאינה לרוחנו היא כנראה ה"מחוג" הקשה ביותר להזזה. אך זו מלאכה ששכרה בצידה: אם נצליח, ולו במעט, ייפתח בפנינו צוהר שדרכו עשוי להיכנס לחיינו קצת יותר אור – כזה שאינו תלוי בשעת הזריחה או השקיעה.
חורף בריא לכולם!