עוד לפני שהספיק זבולון המר לקבל החלטה משמעותית אחת בתור שר החינוך, מינויו כבר עורר ויכוח. בציבור החילוני חששו ששר חינוך מטעם מפלגת המפד"ל ינצל את המשרד כדי להחדיר תכנים דתיים למערכת הממלכתית. בתוך הציונות הדתית, לעומת זאת, נשמעה ביקורת אחרת: היו מי שרצו בתפקיד דמות תורנית מובהקת יותר, והרב צבי יהודה קוק אף תמך במינויו של הרב חיים דרוקמן. במרחב הביניים הזה פעל המר לאורך כל 11 שנות כהונתו וחולל שינויים רבים במערכת החינוך, תוך שהערכים שהובילו אותו היו לאומיים ולא מגזריים.
זבולון המר: שר דתי לאומי שפעל בקו ממלכתי
זבולון המר היה מהמנהיגים הבולטים של הציונות הדתית ומי שעיצב במשך כשלושה עשורים את דרכה הפוליטית של המפד"ל. הוא החל את פעילותו הציבורית בבני עקיבא ובמשמרת הצעירה של המפלגה, היה ממנהיגי "סיעת הצעירים" שקראה תיגר על ההנהגה הוותיקה, וב-1969 נבחר לראשונה לכנסת בגיל 33 בלבד. בהמשך כיהן כשר הסעד, שר הדתות וסגן ראש הממשלה, אך התפקיד שכיהן בו במשך הזמן הארוך ביותר, ושאיתו הוא מזוהה עד היום, היה במשרד החינוך והתרבות.
המר, שהגיע לזירה הציבורית מתוך זהות דתית-לאומית מובהקת, פיתח לאורך השנים קו ממלכתי שביקש לחבר בין דתיים לחילונים ולשלב בין חיזוק הזהות היהודית לבין פתיחות ופלורליזם. על פיו הקו הזה הוא הוביל שורה של מהלכים שהשפיעו על תוכני הלימוד, מעמד המורים והנגשת החינוך. הוא נפטר בינואר 1998, בגיל 61, בעודו מכהן כשר החינוך.
תגבור לימודי יהדות – המחלוקת הגדולה
שנה לפני שנכנס המר לתפקידו במשרד החינוך קמה תוכנית תל"י (תגבור לימודי יהדות) – מיזם הורים שביקש להנחיל חינוך יהודי פלורליסטי במערכת החינוך בישראל. המיזם היה מזוהה עם תנועות קונסרבטיביות, שהיו רחוקות מהמסגרת האורתודוקסית שהמר היה מזוהה איתה. למרות המרחק האידיאולוגי, המר אימץ את התוכנית בהתלהבות. הוא ניסה לנתק אותה מהזיהוי התנועתי הקונסרבטיבי ולהפוך אותה לתוכנית ממלכתית של משרד החינוך, וכך הפך את מיזם ההורים המקומי לתוכנית שזכתה לגיבוי ממשלתי והתרחבה בתוך החינוך הממלכתי.
גם המהלך הזה עורר ביקורת קשה משני הכיוונים. במחנה הדתי העבירו ביקורת על תמיכתו של המר בתוכנית שמפרשת את היהדות בצורה ליברלית מדי לטעמם, ובמקביל הוא עדיין נחשד בציבור החילוני כמי שגורם להדתה במערכת החינוך. אך המר לא ויתר על התוכנית. כדי להוריד את גובה הלהבות, הוא נמנע מהצגתה של התוכנית כצעד משמעותי שמונחת מלמעלה, ונתן לה להתפתח באופן טבעי, בעוד ההורים שיזמו אותה ראו בו שותף למאמץ לחבר מחדש בין תלמידים יהודים לבין מורשתם.
המאבק החינוכי-חברתי: חינוך חובה חינם ושכר המורים
המורשת של המר במשרד החינוך עסקה גם בנושאים חברתיים. כדי ליצור שוויון הזדמנויות ולאפשר גם לתלמידים מעוטי יכולת לקבל השכלה קידם המר את הרחבת הזכות לחינוך חינם והארכת חינוך החובה גם לגיל התיכון. נוסף על כך הוא ניהל מאבק דרמטי מול משרד האוצר על מעמד המורים ועל שכרם.
אחרי משבר ממושך במערכת החינוך הקים המר ועדה מיוחדת, שהמליצה על שיפור משמעותי בשכר המורים ועל השקעה בהכשרת עובדי ההוראה. אך כשהגיע הרגע לתרגם את ההמלצות לכסף, שר האוצר התנגד. המר התעקש. הוא דרש מראש הממשלה מנחם בגין לאמץ את ההמלצות והבהיר שהסוגיה עלולה להפוך למשבר קואליציוני. בינואר 1981 הכריעה הממשלה לטובת העלאת שכר המורים, על אף שהחלטה זו הובילה את שר האוצר להתפטר מתפקידו.
הניסיון השני: ועדת שנהר
כשהמר חזר למשרד החינוך ב-1990, הוא חזר לאותו אתגר שהעסיק אותו בכהונה הראשונה כשאימץ את תוכנית תל"י: איך מחנכים לזהות היהודית מבלי לכפות ערכים או אמונות ולעורר תחושת "הדתה"?
ב-1991 שמע המר ריאיון ברדיו עם פרופ' עליזה שנהר, שכיהנה אז כרקטור אוניברסיטת חיפה, בו היא הציפה בדיוק את אותה בעיה שהעסיקה אותו: חוסר ידע וניכור של תלמידים חילונים מתחומי היהדות. בעקבות הריאיון מינה המר ועדה בראשות פרופ' שנהר לבחינת מצב לימודי היהדות בחינוך הממלכתי, במטרה לבחון מחדש את המטרות, תוכניות הלימודים והדרכים לקדם חינוך יהודי במערכת הממלכתית.
הבחירה באשת אקדמיה חילונית לראשות הוועדה לא הייתה מקרית, אך יצרה עבור המר אתגר פוליטי. מסקנות הוועדה המליצו להעמיק את לימודי היהדות כתרבות יהודית עשירה ומתפתחת. היא הציעה ללמד יהדות מתוך דגש הומניסטי ותוך עידוד לריבוי דעות, חשיבה ביקורתית ודיאלוג עם הזרמים השונים של הקיום היהודי בעבר ובהווה, ולחבר בין אוצרות הרוח היהודיים לערכים אנושיים כלליים ולתכנים ממדעי החברה והרוח.
בדומה לתוכנית תל"י, גם המלצות ועדת שנהר לא בדיוק תאמו את הלכי הרוח המרכזיים במפד"ל, וחלק גדול מהמלצות הדוח לא יושם.
הקדנציה האחרונה: בית ספר הוא לא רק מוסד להשכלה
ב-1996 חזר המר בפעם השלישית למשרד החינוך, הפעם גם כסגן ראש הממשלה. בנאום כניסתו לתפקיד הציב יעד שאפתני לדור התלמידים הבא: "יותר מדעי, יותר תרבותי, יותר הומני", ולבסוף, "יותר יהודי".
הפעם, הוא ניסה לעגן את החינוך היהודי בתוך מבנה ארגוני חדש, והקים במשרד החינוך את המִנהל לחינוך ערכי, מתוך תפיסה שבית הספר הוא לא רק מוסד להשכלה, אלא מוסד לעיצוב דור ההמשך של החברה. הוא קיווה שהמנהל יפעל ברוח תפיסתו, אך המינוי לתפקיד מְנהל הגוף לא התפתח כפי שתכנן. זמן קצר לאחר שחזר למשרד חלה בסרטן. הוא נפטר ב-20 בינואר 1998, בעודו מכהן כשר החינוך, בגיל 61.
הדילמות הגדולות
בדרך כלל מסופר סיפורו של זבולון המר כסיפור של שר חינוך דתי שביקש להכניס יותר יהדות לבתי הספר. זה נכון, והוא עשה את זאת ברגישות ומתוך ראייה כלל ישראלית, אבל זה רק חלק מהתמונה. המר עמד מאחורי תמורות גדולות במקצוע ההוראה, במעמד בתי הספר, ועשה כל זאת בלי לאבד את ערכיו ובלי לכפות אותם על אחרים. הוא הכיר בכך שהחברה הישראלית חיה בתוך מתחים שאין להם פתרון פשוט: דתיים וחילונים, מסורת וחידוש, זהות מגזרית וחיים משותפים.
כמעט שלושה עשורים אחרי מותו, השאלות שהעסיקו את זבולון המר עדיין נמצאות במרכז הוויכוח על החינוך בישראל: כמה יהדות צריכה להיכנס לכיתה הממלכתית? מי יחליט על הזווית שבה יוגשו החומרים? מהי האחריות של המדינה כלפי מורים ותלמידים? ואיך מחנכים לזהות משותפת בחברה שמורכבת מקבוצות שונות מאוד זו מזו?
המר לא השאיר תשובה אחת לשאלות האלה. הוא השאיר לנו מתווה לניהול מחלוקות ואתגרים במערכת החינוך: מתוך חשיבה על עם ישראל בכללותו, מתוך הכרה בחשיבות בתי הספר והמורים לעיצוב דור העתיד, ומתוך אמונה שכל צד למחלוקת יכול לשמור על ערכיו וגם להסכים להקשיב לצד האחר.
קרדיט תמונה ראשית: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית