מלחמת רשות

כן. אחת הדוגמאות הידועות היא מלחמת דוד המלך בממלכת ארם צובא. מלחמה זו לא נועדה להצלת ישראל מאיום קיומי, אלא להרחבת גבולות ארץ ישראל ולהטלת מיסים על תושבי ארם צובא, ולכן היא נחשבת למלחמת רשות.

מאחר שלא מדובר בלחימה הכרחית, התורה קובעת פטורי גיוס שניתנו לאזרחים מסוימים: מי שבנה בית אך לא הספיק לגור בו, מי שנטע כרם אך לא הספיק לבצור אותו, מי שהתארס אך טרם נישא לבחירת ליבו, ו"הירא ורך הלבב" – מי שפוחד ופחדו עלול להדביק את שאר הלוחמים. וגם: חתן וכלה בשנה הראשונה לנישואיהם.

מעבר לעצם החובה הכללית לצאת למלחמת מצווה לעומת מלחמת רשות, קיימים הבדלים נוספים ביניהן. כדי לצאת למלחמת רשות חייבים לקבל את אישור הסנהדרין ("ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". משנה, סנהדרין). במלחמת מצווה אין צורך באישור. במלחמת רשות יש להימנע מחילול שבת ככל האפשר, ולכן מקפידים להקדים את המצור על העיר הנכבשת לשלושה ימים לפחות לפני שבת, בעוד במלחמת מצווה מותר להתחיל לצור על היעד אפילו בשבת עצמה. כמו כן, החיילים המשתתפים במלחמת מצווה פטורים ממצוות אחרות בזמן הלחימה, מדין "העוסק במצווה פטור מהמצווה". לעומת זאת, במלחמת רשות אין פטור כזה, והמשתתפים בה מחויבים ככל אדם בשאר המצוות.