בלילה שבו בערה אלטלנה מול חופי תל אביב ניצב מנחם בגין בפני אחת ההכרעות הקשות בחייו. האונייה, שהביאה עולים ונשק למדינה הצעירה, עמדה במרכזה של מחלוקת שהידרדרה לחילופי אש בין צה"ל לאצ"ל. לאחר שהופגזה וכמה מאנשי הארגון נהרגו, דרשו אנשיו של בגין להשיב באש.
בגין הורה להם שלא לירות, ולאחר מכן בשידור לילי בתחנת רדיו של האצ"ל חזר על כך: "אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה עצר את אנשיו מלהשיב אש. ארבע שנים קודם לכן, בתקופת הסזון, כבר אסר על אנשי האצ"ל להגיב בנשק לרדיפות ההגנה.
הנכונות להיאבק בעיקשות לצד היכולת להציב גבול להפעלת הכוח, הייתה מסימני ההיכר של מנהיגותו. שורשיה נטועים בבית הציוני שבו גדל, בתנועת בית"ר שעיצבה את השקפתו ובאירועים שהובילו אותו מאירופה הרדופה אל מדינת ישראל המתהווה.
באחד מכינוסי בית"ר הציע לשנות את הנדר שחיבר ז'בוטינסקי "אכין זרועי להגנת עמי" ולהוסיף "ולכיבוש מולדתי"
הנער מבריסק שהפך למנהיג בית"ר
מנחם בגין נולד בי"ג באב תרע"ג, 16 באוגוסט 1913, בבריסק שבאימפריה הרוסית, כיום ברסט שבבלארוס. הוא נולד בשבת "נחמו" – הכינוי לשבת הראשונה שאחרי תשעה באב, על שם פתיחת ההפטרה הנקראת בה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" – ומכאן שמו. הוריו, זאב-דב וחסיה, גידלו אותו בבית יהודי וציוני, שבו השיבה לארץ ישראל נתפסה כיעד ממשי.
בנעוריו הצטרף בגין לתנועת השומר הצעיר, אך בגיל 17 פרש ממנה בגלל הקו המרקסיסטי שנקטה. במקום זאת, הוא הצטרף לבית"ר, תנועתו הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי. בבית"ר מצא תפיסת עולם שחיברה בין השאיפה למדינה יהודית לבין משמעת, אחריות והגנה עצמית. הוא התבלט שם והתקדם לתפקידי הדרכה ופיקוד.
לאחר שסיים את לימודיו עבר לוורשה ולמד משפטים באוניברסיטה המקומית. במקביל המשיך לפקד בתנועת בית"ר, נסע בין קינים ונאם בפני צעירים יהודים ברחבי פולין. בשנת 1939 הוא מונה לנציב בית"ר בפולין וקיבל אחריות על עשרות אלפי חניכים באחד ממרכזיה הגדולים בעולם.
אף שהעריץ את ז'בוטינסקי, בגין לא היסס לחלוק עליו. באחד מכינוסי בית"ר הציע לשנות את הנדר מ"אכין זרועי להגנת עמי ולא אשא זרועי אלא להגנה" ל"אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי". בכך ביקש לבטא את התפיסה שלפיה האיום על יהודי אירופה מחייב היערכות למאבק צבאי למען הקמת מדינה יהודית.
"בלילות לבנים": שנות המלחמה של בגין
במאי 1939 נישא בגין לעליזה ארנולד, שאותה הכיר בפעילותו בבית"ר. ארבעה חודשים לאחר מכן פלשה גרמניה הנאצית לפולין, ובני הזוג נמלטו מוורשה לווילנה שבליטא. העיר הפכה למקלט לאלפי פליטים יהודים, ובגין הקים בה מסגרת לקליטת חברי בית"ר שנמלטו מאזורי הכיבוש.
לאחר שברית המועצות השתלטה על ליטא הייתה פעילותו הציונית לעילה למעצרו. בספטמבר 1940 עצרה אותו המשטרה החשאית הסובייטית, והוא הואשם בפעילות אנטי-מהפכנית ובריגול לטובת בריטניה. בגין נידון לשמונה שנות מאסר ונשלח למחנה עבודה בפצ'ורה שבצפון רוסיה, שם עבד בסלילת כבישים ובנשיאת משאות בתנאים של קור, רעב ותשישות. את החקירות, המאסר ועבודת הפרך תיאר לימים בספרו "בלילות לבנים".
בספטמבר 1941 שוחרר בגין, מוקדם מהצפוי, והתגייס לצבא הפולני. הוא יצא עם יחידתו מברית המועצות, עבר דרך מרכז אסיה והמזרח התיכון, ובאביב 1942 הגיע לארץ ישראל כחייל. כאן הוא התאחד עם אשתו עליזה, אך גילה כי רבים מקרוביו, ובהם הוריו, נרצחו בשואה.
המאסר ואובדן משפחתו חיזקו את אמונתו כי העם היהודי זקוק לריבונות ולכוח צבאי שיאפשר לו להגן על עצמו. במקביל לשירותו חזר בגין לפעילות בבית"ר והתמנה לנציב התנועה בארץ. חבריו באצ"ל, ובהם מפקד הארגון יעקב מרידור, ביקשו ממנו לקבל את הפיקוד, אך בגין סירב לערוק מן הצבא הפולני. רק לאחר ששוחרר ממנו רשמית בשלהי 1943 הסכים להתמנות למפקד האצ"ל.
אנשיו נדרשו לספוג את רדיפות ההגנה בלי להשיב באש, החלטה שבגין ראה לימים כאחד מהישגיו החשובים ביותר
בגין נגד הבריטים: המרד, הסזון ואלטלנה
כשבגין קיבל לידיו את הפיקוד על האצ"ל, הארגון עדיין נמנע מפעולות נגד הבריטים בשל המלחמה בגרמניה הנאצית. בעיניו, הגבלות העלייה בשעה שיהודי אירופה נרצחים חייבו שינוי כיוון. בפברואר 1944 הכריז האצ"ל על מרד בשלטון המנדט וקרא להקמת ממשלה עברית זמנית וצבא לאומי. ראשי ההגנה חששו מתגובה בריטית קשה ודרשו להפסיק את המרד, אך בגין התעקש כי הגיעה העת למאבק.
בנובמבר 1944 החל הסזון, פעולת ההגנה לבלימת האצ"ל. אנשי ההגנה עקבו אחר חברי האצ"ל, חטפו וחקרו אותם, ובחלק מהמקרים מסרו אותם לבולשת הבריטית. לוחמי הארגון דרשו להגיב בכוח, אך בגין חשש ממלחמת אחים. בפקודת יום קבע: "לא תהיה בארץ זו מלחמת אחים. חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים". אנשיו נדרשו לספוג את הרדיפות בלי להשיב באש, החלטה שבגין ראה לימים כאחד מהישגיו החשובים ביותר.
לצד ההבלגה מול ההגנה הרחיב האצ"ל את המאבק בשלטון המנדט וביצע מאות פעולות נגד מוסדות וכוחות בריטיים. בין הבולטות שבהן היו פיצוץ האגף במלון המלך דוד, שבו שכנו משרדי הממשל, הפריצה לכלא עכו והקרבות לכיבוש יפו. הבריטים הציעו פרס על ראשו של בגין, והוא חי במחתרת תחת זהויות בדויות. באחת התקופות התגורר עם עליזה וילדיהם בתל אביב כשהוא מתחזה לרב בשם ישראל ססובר, ומשם המשיך לפקד על הארגון עד להקמת המדינה.
הקמת המדינה הביאה לסיום המרד ולפירוק האצ"ל. בגין קיבל את מרות הממשלה וצה"ל, אך כעבור כחודש הועמדה החלטתו במבחן: אלטלנה, אונייה של האצ"ל שנשאה עולים ונשק, הגיעה לחופי הארץ. מחלוקת על מסירת הנשק לצה"ל הידרדרה לחילופי אש, והאונייה הופגזה ועלתה באש מול חופי תל אביב. 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו. למרות הזעם בשורות הארגון, בגין אסר על אנשיו להגיב. כפי שנהג בסזון, גם כאן הוא בחר למנוע מהעימות להידרדר למלחמת אחים.
ממשלתו חיזקה את מעמד המפלגות החרדיות, הפסיקה את טיסות אל על בשבת והרחיבה את הסדר "תורתו אומנותו"
29 שנים באופוזיציה: הדרך הארוכה אל השלטון
עם פירוק האצ"ל יצא בגין מהמחתרת לחיים הפוליטיים והקים את תנועת חרות. במשך כמעט שלושה עשורים הנהיג את האופוזיציה הימנית, הרחק ממוקדי השלטון של מפא"י.
למרות הבידוד הפוליטי והתבוסה בבחירות 1951 ביסס בגין בהדרגה חלופה לשלטון מפא"י. מאבקו בהסכם השילומים עם גרמניה החזיר אותו למרכז הזירה הציבורית. בגין ראה במשא ומתן על פיצויים כספיים פגיעה בזכר הקורבנות, ובינואר 1952 הוביל בירושלים הפגנת המונים נגד ההסכם, שהידרדרה לעימותים ולהשלכת אבנים לעבר הכנסת. אף שההסכם אושר ובגין הושעה מן הכנסת לכמה חודשים, המאבק חיזק את מעמדו כמנהיג אופוזיציה לוחמני.
בהמשך פעל בגין לאיחוד המחנה הלאומי: חרות חברה למפלגה הליברלית במסגרת גח"ל, בגין הצטרף לממשלת האחדות ערב מלחמת ששת הימים, וב-1973 הוקם הליכוד. ארבע שנים לאחר מכן הגיע "המהפך": הליכוד בראשות בגין ניצח בבחירות, ולראשונה מאז קום המדינה הוחלף שלטון תנועת העבודה.
חילופי השלטון הביאו עמם גם סגנון הנהגה חדש, שהעניק גם מקום גלוי למסורת היהודית. בליל הניצחון חבש בגין כיפה ובירך "שהחיינו", וכשנשאל איזה ראש ממשלה יהיה, השיב: "ראש ממשלה בסגנון יהודי טוב". בהתאם, ממשלתו חיזקה את מעמדן של המפלגות החרדיות, הפסיקה את טיסות אל על בשבת והרחיבה את הסדר "תורתו אומנותו".
הכבוד שהעניק בגין לציבורים שחשו מודרים חיזק את הקשר בינו לבין מצביעי הליכוד, ובייחוד בני עדות המזרח ותושבי עיירות הפיתוח. הקשר הזה בלט בבחירות 1981, לאחר שבעצרת של המערך כינה דודו טופז את תומכי הליכוד "צ'חצ'חים" – כינוי גנאי שכוון בעיקר ליוצאי עדות המזרח. בגין השיב בסיפורם של עולי הגרדום מאיר פיינשטיין, בן למשפחה אשכנזית, ומשה ברזני, יליד עיראק, שלחמו במחתרות ובחרו למות יחד בתא הכלא. "אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!" קרא, והפך את העלבון למסר של שוויון, גאווה ושותפות גורל.
השמדת הכור ביססה את "דוקטרינת בגין": ישראל תפעל כדי למנוע ממדינת אויב לפתח נשק להשמדה המונית
"השלום הוא בלתי נמנע": המהלכים המדיניים של בגין
המהפך הפוליטי הוביל בתוך חודשים ספורים גם לתפנית מדינית. בנובמבר 1977 אירח בגין בירושלים את נשיא מצרים אנואר סאדאת, בביקור היסטורי שפתח משא ומתן ישיר בין המדינות. מעל בימת הכנסת הכריז בגין: "המלחמה היא נמנעת. השלום הוא בלתי נמנע". לאחר שיחות ממושכות נחתמו הסכמי קמפ דייוויד, ובמרץ 1979 חתמו ישראל ומצרים על הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית. בגין וסאדאת זכו בפרס נובל לשלום.
בתמורה לשלום הסכים בגין לנסיגה מלאה מסיני ולפינוי היישובים שהוקמו בו, ובהם ימית. הוא הזדהה עם המתיישבים והתקשה לקבל את עקירתם, אך ראה בכך מחיר הכרחי להוצאת מצרים ממעגל המלחמה. עם זאת, הוא המשיך להתנגד לנסיגה מיהודה, משומרון ומרצועת עזה ולשילוב אש"ף במשא ומתן.
לצד נכונותו לוויתורים תמורת שלום, דגל בגין בפעולה מקדימה מול סכנות קיומיות. ביוני 1981 הוא הורה לתקוף את הכור הגרעיני בעיראק, מחשש שמשטרו של סדאם חוסיין יפתח נשק גרעיני. הוא תיאר את האיום כ"שעון גדול" המתקתק מעל ראשה של ישראל והזהיר כי אסור להעמידה בסכנת שואה נוספת.
השמדת הכור ביססה את העיקרון שנודע לימים כ"דוקטרינת בגין": ישראל תפעל כדי למנוע ממדינת אויב לפתח נשק להשמדה המונית. באותה שנה קידמה ממשלתו גם את חוק רמת הגולן, שהחיל באזור את המשפט, השיפוט והמנהל הישראליים.
"איני יכול עוד": המלחמה, האובדן האישי והפרישה
ביוני 1982 אישרה ממשלת בגין את מבצע "שלום הגליל", שנועד להרחיק את כוחות אש"ף ואת איום הטרור מיישובי הצפון. בגין קיווה לשנים של שקט, אך המבצע התרחב למלחמת לבנון הראשונה. הלחימה הממושכת, החללים הרבים, המחאה הציבורית והסערה בעקבות טבח סברה ושתילה הכבידו עליו.
בנובמבר 1982 הצטרף למשבר הלאומי אובדן אישי קשה: רעייתו עליזה, שליוותה אותו מימי בית"ר בפולין ועד ראשות הממשלה, נפטרה בעת ששהה בביקור מדיני בארצות הברית. לאחר מותה הלך בגין והסתגר ובריאותו הידרדרה. באוגוסט 1983 הודיע לממשלה: "איני יכול עוד למלא את התפקיד", ובספטמבר התפטר רשמית לאחר יותר משש שנים בראשות הממשלה.
בשנים הבאות הסתגר בביתו בירושלים, מיעט לקבל מבקרים וכמעט לא נראה בציבור. הוא יצא בעיקר לטיפולים רפואיים ולאזכרות לרעייתו עליזה. מי שהיה מן הנואמים הבולטים בפוליטיקה הישראלית סיים את חייו הציבוריים בשתיקה שנמשכה כמעט תשע שנים.
מנחם בגין נפטר בד' באדר ב' תשנ"ב, 9 במרץ 1992. לבקשתו נקבר בהר הזיתים לצד עליזה אשתו, וסמוך לקבריהם של עולי הגרדום מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, ולא בחלקת גדולי האומה. מאות אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה.
113 שנים לאחר לידתו, מנחם בגין נותר דמות מרכזית בסיפור הישראלי. מן המחתרת ועד לשכת ראש הממשלה, הוא ביקש לעצב מדינה חזקה ודמוקרטית, המחוברת למסורת היהודית ולכל חלקי העם.
תמונה ראשית: מנחם בגין נואם בנושא פשיטת חיל האוויר על הכור בעיראק. יוני 1981. צילום: חנניה הרמן, לע"מ