הרב ד"ר שרון שלום: "חג הסיגד מזמין אותנו לעשות חשבון נפש ציבורי"

מדי שנה, בחודש חשוון, התכנסו בני קהילת ביתא ישראל מכפרים שונים באתיופיה כדי לחגוג את הסיגד. הם טבלו בנהר, לבשו בגדים לבנים ובעודם צמים יצאו יחד בתהלוכה אל פסגת ההר. חלק מהצועדים נשאו אבנים על ראשיהם ועל כתפיהם, ובראש התהלוכה נישא ספר האורית, ספר התורה של הקהילה. כשהגיעו לפסגה, הקסים, מנהיגיה הדתיים של הקהילה, פתחו בתפילות ובקריאה מכתבי הקודש. המשתתפים השתחוו, ביקשו מחילה, חידשו את הברית עם אלוהים והתפללו לשוב לירושלים.

"מאחורי החג עומדים רעיונות יהודיים ואנושיים של ענווה, כבוד, מחילה, סליחה, ברית ואמון", אומר הרב ד"ר שרון שלום, יליד אתיופיה המשמש כיום רב קהילה בקריית גת וראש הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו. "חג הסיגד מזמין אותנו לעשות חשבון נפש ציבורי, לראות את הטוב ולסלוח".

"לרדת" לירושלים: משמעות חג הסיגד

חג הסיגד, המצוין בכ"ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים, הוא הזדמנות עבור בני קהילת ביתא ישראל לחדש את הברית עם אלוהים. בדומה ליום הכיפורים, גם הסיגד מוקדש לחשבון נפש ולבקשת מחילה, אך הדגש בו הוא על הקהילה כולה.
שורשיו של החג, על פי מסורת יהודי אתיופיה, במעמד חידוש הברית המתואר בספר נחמיה: לאחר שיבת ציון התכנס העם בירושלים, קרא בתורה, התוודה על חטאיו והתחייב מחדש לקיים את מצוותיה. בהשראת מעמד זה ומעמד הר סיני נהגו יהודי אתיופיה לעלות להר, להתפלל ולקרוא בתורה. גם שמותיו של החג מבטאים את אופיו: "סיגד", מלשון סגידה והשתחוויה, ו"מהללה", שמשמעותו תחינה ובקשת מחילה. לאורך הדורות השתלבה במנהגים אלה גם הכמיהה לשוב לירושלים, שתפסה מקום מרכזי בתפילות החג.

למה צריך לחדש מדי שנה את הברית עם אלוהים?

"צריך להבין שיש הבדל גדול בין חוזה לברית. חוזה מבוסס על אינטרסים: כל צד ממלא את החלק שלו בתנאי שהצד השני ממלא את שלו. ברית היא קשר של מחויבות, שנמדד דווקא ברגעי משבר. לכן, צריך לחדש אותה שוב ושוב, ולעשות את זה מתוך ענווה וכבוד".

אחד המנהגים של החג הוא נשיאת אבן על הראש או הכתף במהלך העלייה להר. מה מסמלת האבן?

"אני קורא לה 'אבן ההכנעה'. כשאדם עולה להר כדי לחדש את הברית עם אלוהים, הוא צריך לעשות זאת מתוך ענווה וכבוד. האבן מסמלת את הנכונות להוריד את האגו ולפנות מקום לאחר, וגם את היכולת לבקש סליחה ולמחול. לפעמים האגו מונע מאיתנו לוותר ולסלוח, והאבן מזכירה לנו שדווקא ביכולת הזאת טמונות עוצמה וגבורה. לפני כמה שנים חזרתי לאתיופיה וביקרתי בהר הסיגד באמבובר, שהיה בעבר כפר יהודי גדול. זה היה מרגש מאוד. דמיינתי איך בני הקהילה חגגו שם לאורך הדורות, והרמתי אבן והנחתי אותה על הראש ועל הכתף, כפי שנהגו לעשות בעבר".

הכמיהה לירושלים היא אחד היסודות המרכזיים של חג הסיגד. איך היא באה לידי ביטוי בחג?

"אחת המטרות המרכזיות של החג הייתה לחזק את הקשר עם ירושלים ואת הכמיהה לשוב אליה. אבל יש במסורת שלנו משהו מעניין: בכל העולם אומרים 'נעלה לירושלים', ואילו באתיופיה אמרנו 'נרד לירושלים'. יתרה מזאת, האמנו שכשאנחנו יורדים לירושלים, גם ירושלים יורדת אלינו. הרעיון הזה קשור לתפיסת הענווה שדיברנו עליה. כשאני כל הזמן מכוון לעלות, אני עלול ליצור תודעה היררכית. הירידה מסמלת את הנכונות להנמיך את עצמי ולוותר על תחושת העליונות".

"לפני כמה שנים ביקרתי בהר הסיגד באמבובר. דמיינתי איך בני הקהילה חגגו שם לאורך הדורות, והרמתי אבן והנחתי אותה על הראש ועל הכתף, כפי שנהגו לעשות בעבר".

בין שתי מסורות יהודיות

העלייה לישראל הגשימה את חלומם של יהודי אתיופיה להגיע לירושלים, אך גם העמידה אותם בפני מפגש מורכב עם מסורת יהודית שונה מזו שהכירו. המפגש בין שתי המסורות עורר מחלוקות על מנהגים, מועדים ותפיסות דתיות, והציב בפני יהודי אתיופיה שאלות על מקומה של מורשתם בחיים היהודיים בישראל. המתח בין המסורות עומד גם במרכז עבודתו של הרב ד"ר שרון שלום, שחוקר את מורשת יהודי אתיופיה ופועל לשימורה ולהכרה במקומה בעולם היהודי.

מהם ההבדלים המרכזיים בין מסורת ביתא ישראל לבין ההלכה הרבנית המקובלת בישראל?

"אנחנו מדברים על שני מודלים של יהדות, שתי שפות שונות. המסורת של יהודי אתיופיה התפתחה לאורך דורות על בסיס המקרא, ואילו ההלכה המקובלת בישראל מבוססת גם על המשנה, הגמרא ומסורת חז"ל. ההבדלים נוגעים לתפיסות דתיות, לפרשנות המקורות ולאופן קיום המצוות. האתגר כיום הוא למצוא דרך לשמר את הייחוד של מסורת ביתא ישראל לצד ההלכה הרבנית".

באילו מנהגים, למשל, אפשר לראות את ההבדלים האלה?

"אחת הדוגמאות היא ספירת העומר. על פי ההלכה הרבנית מתחילים לספור ממוחרת היום הראשון של פסח, ואילו במסורת יהודי אתיופיה מתחילים לספור לאחר היום האחרון של החג. לכן, בעוד בעולם הרבני חוגגים את שבועות בו' בסיוון, יהודי אתיופיה חגגו אותו בי"ב בסיוון. הבדל נוסף הוא בראש השנה, שבאתיופיה נחגג במשך יום אחד, ואילו בישראל מציינים אותו במשך יומיים. אלה הבדלים שמעוררים שאלות מעשיות חשובות".

מעבר להבדלים במנהגים ובהלכות, האם יש גם הבדלים מהותיים בתפיסות העולם של שתי המסורות?

"בהחלט. למשל, במסורת יהודי אתיופיה מאמינים שהאדם טוב מטבעו. זו תפיסה שמשפיעה על האופן שבו מתייחסים לאדם ולמעשיו. אם אני מניח שהאדם רע מטבעו, אני מתמקד בניסיון למנוע ממנו לחטוא. לעומת זאת, אם אני מאמין שהאדם טוב מטבעו, אני מנסה לעודד אותו להביא לידי ביטוי את הטוב שבו. זה ההבדל בין התמקדות ביצר הרע לבין התמקדות ביצר הטוב, בין הגישה של 'סור מרע' לגישה של 'עשה טוב'. אלה שתי נקודות מוצא שונות מאוד, שיש להן השפעה על תפיסת העולם ועל היחס לאחר".

איך התקבלה המסורת של יהודי אתיופיה בישראל?

"היחס למסורת שלנו היה לא פעם מזלזל ומתנשא. כשמדובר במנהגים של יהודי אתיופיה, נוטים לראות בהם פולקלור, אבל כשמנהג מגיע מאירופה, אנשים מתייחסים אליו כאילו הוא ניתן בהר סיני. גם הממסד הרבני התקשה לקבל את המסורת שלנו, והייתה ציפייה שעם השנים הקסים והמנהגים הייחודיים של הקהילה ייעלמו. היחס הזה בא לידי ביטוי גם בחג הסיגד, שנתפס לעיתים כאירוע פולקלוריסטי, בלי להבין את הרעיונות הדתיים העמוקים שעומדים מאחוריו".

ואיך אתה באופן אישי חווית את המפגש בין שתי המסורות?

"גם אני, במהלך לימודיי לרבנות, הושפעתי מהתפיסות שרווחו בארץ וסברתי שמסורת ביתא ישראל משובשת. רק אחרי שסבא שלי נפטר התחלתי לשאול שאלות ולבחון מחדש את המורשת שעליה גדלתי. ככל שהעמקתי במחקר, הבנתי שמדובר במסורת יהודית שהתפתחה במשך דורות על בסיס המקרא, ושיש לה ערך וייחוד משלה. מאז אני פועל לשימורה ולהכרה במקומה לצד המסורת הרבנית. לנושא הזה הקדשתי גם את ספרי 'מסיני לאתיופיה'".

"במשך שנים היו מחלוקות סביב ההכרה ביהדותם של בני הקהילה. לכן, ההכרה בחג הסיגד היא במובן מסוים הכרה ביהדות אתיופיה כולה"

חשבון נפש של חברה שלמה

ההכרה הרשמית בחג הייתה הישג משמעותי עבור קהילת ביתא ישראל, אך הרב שרון שלום סבור שעתידה של המסורת תלוי גם בדורות הבאים. לדבריו, דווקא צעירים שנולדו בישראל מגלים כיום עניין מחודש בחג, וגם מי שאינם יוצאי אתיופיה מוצאים בו ערכים שמדברים אליהם.

מה מושך את הדור הצעיר לחג הסיגד?

"היו מי שחשבו שהמנהגים והקסים האלה ילכו ויתמעטו עם השנים, ושיחד איתם תיעלם גם המסורת. אבל היום קורה בדיוק ההפך. צעירים שנולדו כאן רוצים להשתתף בחגיגות, ואפילו צעירים שאינם יוצאי אתיופיה באים לחגוג את הסיגד. בעיניי זו תופעה מדהימה, והיא מתרחשת משום שהרעיונות שעומדים בבסיס החג הם רעיונות אוניברסליים שיכולים לדבר לכל אדם".

מה החברה הישראלית יכולה ללמוד מהמסורת הזאת?

"אני חושב שאחד המסרים החשובים של חג הסיגד הוא הצורך בחשבון נפש ציבורי. אנחנו רגילים לבחון את המעשים שלנו כיחידים, אבל גם החברה כולה צריכה לעצור מדי פעם ולבחון את דרכה. מסר נוסף הוא מה שאני מכנה 'תודעה של גאולה': היכולת להכיר בטוב שכבר יש לנו ולקחת אחריות על העתיד. לעומתה, 'תודעה של חורבן' גורמת לנו להתמקד במה שחסר ולהאשים אחרים בבעיות שלנו. אני חושב שהחברה הישראלית זקוקה היום יותר מתמיד לתודעה של גאולה".

כשאתה מסתכל שלושים או ארבעים שנה קדימה, מה הכי חשוב לך שיישאר מהמסורת של חג הסיגד?

"הייתי רוצה שהדורות הבאים ישמרו על הענווה ועל הנכונות לקבל את האחר. כמו שסבא שלי אמר, אחד הדברים שמאפיינים את התיאולוגיה האתיופית הוא השוויון. אין אחד למעלה ואחד למטה, כולם שווים".

תמונה ראשית: חגיגות הסיגד בירושלים, 2024. צילום: יונתן סינדל/ פלאש 90