בזמן שברחבי אירופה קצינים נאצים רדפו יהודים, בחזית הפינית נדרשו חיילים גרמנים להצדיע לקצינים יהודים. יותר מ-300 יהודים שירתו באותה עת בצבא פינלנד, שלחם לצד גרמניה נגד ברית המועצות. הם נשאו נשק, פיקדו על חיילים וטיפלו בפצועים – לעיתים גם בחיילים גרמנים.
זהותם היהודית הייתה גלויה לכול. סמוך ליחידות הגרמניות הקימו החיילים היהודים בית כנסת קטן מעץ לבוד, ובתוכו ארון קודש וספר תורה. בשבתות ובחגים הם הניחו לרגע את הנשק, התכנסו לתפילה וקראו בתורה. כך התקיימו תפילות יהודיות בחזית שבה פעלו גם חייליו של היטלר.
כדי להבין כיצד נוצרה המציאות הזאת צריך לחזור לחורף 1939, אז פלשה ברית המועצות לפינלנד. בתום המלחמה נאלצה פינלנד למסור לה חלק משטחה. שנתיים לאחר מכן היא שבה להילחם בברית המועצות, בתקווה להחזיר לידיה את האזורים שאיבדה, והפעם עשתה זאת לצד גרמניה. הקהילה היהודית בפינלנד מנתה אז כ-2,000 בני אדם. רובם נולדו במדינה, דיברו את שפותיה ובנו בה את חייהם. כאשר פרצה המלחמה, צעירי הקהילה התגייסו לצבא עם שאר אזרחי פינלנד. שירותם בחזית המחיש את הדרך הארוכה שעשו היהודים במדינה: מקהילה שחיה במשך שנים תחת הגבלות לחלק מן החברה הפינית, השותף גם לחובותיה ולמאבק על עתידה.
מצבא הצאר לרחובות הלסינקי: כך נולדה הקהילה היהודית
במשך מאות שנים נותרה פינלנד סגורה בפני התיישבות יהודית. האיסור נקבע בחוקיה של ממלכת שוודיה, ששלטה בארץ עד 1809, והוסיף לחול גם לאחר שפינלנד עברה לידי האימפריה הרוסית. באופן מפתיע, מי שפתחו לבסוף את הדרך לחיים יהודיים קבועים במדינה היו חיילים בצבא הצאר.
ב-1827 החיל הצאר ניקולאי הראשון את חובת הגיוס על יהודי האימפריה. נערים יהודים, לעיתים בני 12 בלבד, נשלחו לבתי ספר צבאיים ומשם לשירות ממושך, שבמהלכו הופעל עליהם לחץ כבד להתנצר. עם זאת, חלקם המשיכו לשמור על יהדותם בסתר.חלק מהחיילים אלה הוצבו בבסיסים בפינלנד, כמו מבצר סואומנלינה הסמוך להלסינקי. בתום שירותם הורשו חלקם להישאר במדינה, ובהמשך הצטרפו אליהם בנות זוג וקרובי משפחה מרוסיה, מליטא ומאזורים אחרים ב"תחום המושב", שטח שבו הותר ליהודים להתגורר באותן שנים. כך החל להתגבש הגרעין הראשון של הקהילה היהודית המקומית. היהודים הורשו להתגורר רק בערים מסוימות ולעסוק במקצועות מעטים, ביניהם טקסטיל.
ככל שהקהילות התבססו בלט יותר הפער בין החיים שבנו היהודים בפינלנד לבין מעמדם בחוק. צו מ-1889 חייב אותם לחדש את אישורי המגורים מדי שישה חודשים, הגביל את תנועתם ואת פרנסתם ואִפשר לגרש את מי שלא עמד בתנאים. גם לידה בפינלנד לא הבטיחה זכות מגורים קבועה: צעירים יהודים נדרשו לקבל אישור שהייה חדש כשהגיעו לבגרות או נישאו, ואם בקשתם נדחתה הם נאלצו לעזוב את המדינה. למרות חוסר הוודאות המשיכו המוסדות היהודיים לצמוח. ב-1906 נחנך בית הכנסת הגדול בהלסינקי, וב-1912 נפתח בית הכנסת בטורקו. לצידם פעלו גם בית ספר יהודי, אגודות קהילתיות ומועדון הספורט "מכבי הלסינקי".
בדצמבר 1917 חלה תפנית נוספת: פינלנד קיבלה עצמאות, והתאפשר לה לקבוע בעצמה מי יהיו אזרחיה. עוד באותו חודש אישר הפרלמנט חוק שהעניק ליהודים אזרחות וזכויות מלאות, והוא נכנס לתוקף בינואר 1918. בשנים הבאות השתלבו בני הדור הצעיר באוניברסיטאות, במקצועות החופשיים ובתעשייה. בבית ובבית הכנסת נשמרו היידיש והמסורת האשכנזית, ואילו השוודית והפינית נעשו לשפות היום-יום. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה כ-2,000 בני אדם והייתה לחלק מבוסס מן החברה הפינית.
לצד הנאצים: יהודי פינלנד במלחמה
בנובמבר 1939 פלשה ברית המועצות לפינלנד ופתחה את "מלחמת החורף". בני הקהילה היהודית התגייסו לצבא עם שאר אזרחי המדינה, ו-15 מהם נפלו בקרבות. המלחמה הגיעה גם אל בתי הקהילה: כ-250 מיהודי וויבורג נאלצו לעזוב את העיר, ובית הכנסת המקומי נהרס בהפצצה. פינלנד הצליחה לשמור על עצמאותה, אך נאלצה למסור לברית המועצות חלק משטחה.
בקיץ 1941 יצאה פינלנד למערכה נוספת, במטרה להשיב לידיה את השטחים שאיבדה. הפעם לחמה לצידה גרמניה הנאצית. יותר מ-300 יהודים שירתו בצבא הפיני, ובהם קצינים, רופאים ונשים ששירתו בארגון העזר "לוטה סוורד". הם ראו את עצמם כחיילים פינים המגינים על ארצם, אף שהצבא שפעל לצידם רדף והשמיד את בני עמם ברחבי אירופה.
פינלנד שמרה על זכויות אזרחיה היהודים גם בזמן שיתוף הפעולה הצבאי עם גרמניה. חוקי הגזע לא הוחלו במדינה, בתי הכנסת נותרו פתוחים והיהודים המשיכו לעבוד, ללמוד ולשרת בצבא. בחזית קיבלו החיילים היהודים אישור לציין שבתות וחגים, ואף הקימו בית כנסת קטן.
הקרבה לכוחות הגרמניים יצרה מצבים שקשה היה להעלות על הדעת באירופה של אותן שנים. שלושה יהודים פינים הומלצו לקבל את צלב הברזל הגרמני בעקבות פעולותיהם במלחמה. הרופא ליאו סקורניק זכה להמלצה לאחר שפינה תחת אש בית חולים שדה והציל מאות פצועים, ובהם גם חיילים גרמנים. הקצין סלומון קלאס והחובשת דינה פוליאקוף הומלצו אף הם לעיטור. שלושתם סירבו לקבלו.
שמונת המגורשים: כתם ההסגרה
ההגנה על האזרחים היהודים הייתה גם עמדתה הרשמית של ממשלת פינלנד מול גרמניה. כאשר היינריך הימלר ביקר במדינה ב-1942 והעלה את עניינם של היהודים, השיב לו ראש הממשלה יוקה ראנגל כי בפינלנד "אין שאלה יהודית". בפועל, המדיניות הזאת חלה על אזרחי פינלנד בלבד.
ההבחנה הזאת חרצה את גורלם של שמונה פליטים יהודים. בנובמבר 1942 החליטו גורמים במשרד הפנים ובמשטרת הביטחון להסגירם לגרמנים. איש העסקים היהודי אברהם סטילר ניסה לעצור את המהלך ופנה לשרים, לבכירי ממשל ולאנשי כנסייה, אך מאמציו נכשלו. השמונה הועלו בהלסינקי על אונייה שהפליגה לטאלין, נמסרו שם לידי הגסטפו ובהמשך גורשו לאושוויץ. רק אחד מהם, גאורג קולמן, שרד. אשתו ינקה, בנם הפעוט פרנץ אולוף וחמשת הפליטים האחרים נרצחו.
ההסגרה עוררה בפינלנד מחאה ציבורית ופוליטית וסייעה למנוע גירושים נוספים. יותר מ-150 פליטים יהודים הועברו בהמשך לשוודיה. בסוף 1944, לאחר שפינלנד ניתקה את שיתוף הפעולה עם גרמניה, הגיע נשיא המדינה והמפקד העליון קרל גוסטף אמיל מנרהיים לבית הכנסת בהלסינקי והשתתף בטקס לזכר 23 בני הקהילה שנפלו במלחמות פינלנד.
הפער בין ההגנה על האזרחים היהודים לבין הפקרת הפליטים נותר כתם בזיכרון המלחמה הפיני. הכרה רשמית באחריות המדינה הגיעה רק בשנת 2000, כאשר ראש הממשלה התנצל בשם פינלנד על הסגרת השמונה.
30 מתנדבים ומושב אחד: הקשר לארץ ישראל
הנאמנות של יהודי פינלנד לארצם התקיימה לצד זיקה ציונית חזקה. כבר בשנת 1906 התכנסה בהלסינקי ועידה של ציוני רוסיה, שבה גובשה תפיסת "עבודת ההווה". לפי תפיסה זו, המאבק למען זכויות היהודים בארצות מגוריהם השתלב בשאיפה להקים בית לאומי בארץ ישראל. בשנים הבאות פעלו בקהילה תנועות נוער ציוניות, ובבית הספר היהודי נלמדה עברית.
לאחר מלחמת העולם השנייה קיבל הקשר לארץ ישראל ביטוי מעשי. עם הקמת המדינה יצאו מפינלנד כ-30 צעירים יהודים כדי להתנדב לצה"ל במסגרת מח"ל. ביחס לקהילה שמנתה כ-2,000 בני אדם, היה זה שיעור התנדבות גבוה במיוחד. חלק מהמתנדבים נשארו בישראל, ובהמשך הצטרפו אליהם עולים נוספים מפינלנד.
עם השנים התרחב הקשר לישראל גם מעבר לקהילה היהודית. בשנת 1971 ייסדה קבוצת מתנדבים נוצרים מפינלנד את היישוב השיתופי יד השמונה בהרי ירושלים. שמו מנציח את שמונת הפליטים היהודים שפינלנד מסרה לגרמנים. הקמת היישוב העניקה לקשר בין המדינות גם ממד של זיכרון וחשבון נפש.
30 המתנדבים, העולים שהגיעו בעקבותיהם והעברית שנלמדה בהלסינקי הפכו את הרעיון שנוסח ב-1906 למציאות. יהודי פינלנד השתלבו בחברה הפינית, ובמקביל תרמו לבנייתה של מדינת ישראל.
קהילה קטנה במציאות משתנה: יהדות פינלנד כיום
החיים היהודיים בפינלנד מרוכזים כיום בעיקר בהלסינקי, ולצידם פועלת קהילה קטנה יותר בטורקו. לפי ההערכות חיים במדינה כ-3,000 יהודים, אך פחות מ-1,300 מהם רשומים כחברי הקהילות. למשפחות הוותיקות הצטרפו בעשורים האחרונים ישראלים ומהגרים מברית המועצות לשעבר, ששינו בהדרגה את הרכב הקהילה.
למרות גודלה המצומצם, הקהילה בהלסינקי מקיימת מערך רחב של חיים יהודיים. סביב בית הכנסת הגדול ברחוב מאלמינקאטו פועלים בית ספר, גן ילדים, מקווה ומסגרות תרבות ורווחה. בבית הספר לומדים יחד ילדים ממשפחות ותיקות וממשפחות שהגיעו למדינה בשנים האחרונות. היקף הפעילות מתאפשר בזכות צוות קטן של עובדים ומתנדבים שמחזיק את המוסדות ודואג לייבא מזון כשר.
המאמץ להחזיק את המוסדות נעשה מורכב עוד יותר עם התערערות תחושת הביטחון. בסקר שפרסמו משרד המשפטים והמרכז לזכויות אדם בפינלנד ב-2024, 83% מהמשיבים היהודים אמרו כי האנטישמיות במדינה גברה בחמש השנים שקדמו לסקר. 70% אחוז סיפרו כי הואשמו במעשיה של ישראל מאחר שהם יהודים. מאז 7 באוקטובר התרבו ההפגנות ליד מוסדות יהודיים, והקהילה נדרשה להרחיב את אמצעי האבטחה. ממשלת פינלנד הגדילה גם היא את הסיוע להגנתם.
כמעט 200 שנה לאחר שהחיילים היהודים הראשונים קיבלו רשות להתיישב בפינלנד, מקומה של הקהילה בחברה הפינית כבר מבוסס. עם זאת, העלייה באנטישמיות מחייבת את חבריה להגן מחדש על מוסדותיהם ועל האפשרות לחיות במדינה בגלוי כיהודים. בכך חוזרת יהדות פינלנד אל השאלה שליוותה אותה מראשיתה: כיצד לקיים במדינה חיים יהודיים יציבים, גלויים ובטוחים.
תמונה ראשית: חיילים יהודים בצבא פינלנד מול חזית בית הכנסת, 1941-1944, התמונה עברה עיבוד קל בבינה מלאכותית.