עשר המכות

דם: היאור הפך לדם. לפי המדרש, בני ישראל מכרו מים למצרים כדי שיוכלו לשתות. צפרדע: פלישה המונית של צפרדעים שנכנסו אפילו לתנורים הבוערים של המצרים. כינים: עפר הארץ הפך לכינים שגרמו לגירוד עז לאדם ולבהמה. ערוב: פלישה של חיות טרף ובעלי חיים מזיקים לשטחי המגורים. דבר: מגפה קטלנית שהמיתה את בהמות המצרים בשדות. שחין: אבעבועות ופצעים מוגלתיים שכיסו את גוף המצרים. ברד: גושי קרח שבתוכם אש בוערת, שהחריבו את היבול והרגו את מי שנשאר בשדה. ארבה: נחילים שחיסלו את כל הצמחייה שנותרה אחרי הברד. חושך: אפלה סמיכה שבגללה המצרים לא יכלו לזוז ממקומם. מכת בכורות: מות כל הבכורים בחצות הלילה. פרעה, שהיה בכור בעצמו, נתקף חרדה וגירש את העם ממצרים.

המכות נועדו להעביר מסר אמוני ברור: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲני ה'". הן הוכיחו כי הקב"ה שולט בכל רובדי המציאות – במים, בארץ, באוויר ובחיי האדם – ובכך ביטלו את כוחם של אלילי מצרים. נוסף על כך, המכות שימשו עונש ישיר על חיי הפרך והשעבוד שהטילו המצרים על בני ישראל במשך מאות שנים.

רבי יהודה נתן בהן סימנים המלמדים על מבנה של שלוש קבוצות. בכל קבוצה, שתי המכות הראשונות הגיעו לאחר התראה לפרעה, והמכה השלישית הגיעה כעונש פתאומי ללא אזהרה: דצ"ך (דם, צפרדע, כינים): פגיעה ביאור ובקרקע. עד"ש (ערוב, דבר, שחין): פגיעה בבעלי החיים ובגוף האדם. באח"ב (ברד, ארבה, חושך, בכורות): פגיעה בחקלאות, במזג האוויר ובחיי אדם.

אפשר להסביר את סדר המכות בשני מישורים: לפי המדרש - המישור הצבאי-אסטרטגי: מדרש תנחומא מדמה את המכות לשלבי מצור של צבא על עיר מורדת: תחילה סותמים את מעיינותיה (דם), לאחר מכן מרעישים בקולות כדי לזרוע בהלה (צפרדע), יורים חיצים (כינים) וכן הלאה עד להכרעה הסופית. לפי הקבלה - המישור הרוחני: עשר המכות נתפסות כתהליך של פירוק עשרת כוחות הטומאה ("קליפות") ששלטו במצרים. כל מכה הכניעה כוח טמא אחר, החל ממכת דם (כנגד ספירת מלכות שבטומאה) ועד למכת בכורות (כנגד ספירת כתר שבטומאה), כדי לאפשר את לידת הקדושה של עם ישראל.

לפי המדרש (המובא בפירוש רש"י על הפסוקים), הביצוע חולק בין משה ואהרן מטעמי הכרת הטוב, אפילו כלפי הדומם. אהרן הכה ביאור (דם, צפרדע) ובעפר (כינים) כי אלו הגנו על משה בילדותו, ולא היה ראוי שמשה עצמו יכה אותם. משה ביצע את המכות הקשורות באוויר ובשמיים (ברד, ארבה, חושך), וחלק מהמכות (דבר, בכורות) בוצעו ישירות על ידי הקב"ה ("אני ולא מלאך").

בתורה זה לא מוזכר. קיימות דעות שונות במדרשים: מדרש "לקח טוב" מציין שכל מכה (פרט לחושך) נמשכה שלושה ימים. מדרש רבה לעומתו, טוען כי המצרים סבלו מכל מכה במשך חודש שלם, כאשר שלושה שבועות היוו תקופת התראה ואזהרה, ושבוע אחד היה משך המכה עצמה.

לפי התורה, הקב"ה אמר למשה "וַאֲני אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה". הרמב"ם מסביר כי לאחר שפרעה חטא מרצונו החופשי בשעבוד ישראל, ננעלו בפניו שערי התשובה כעונש. הכבדת הלב נועדה לאפשר למכות להימשך כדי להעניש את המצרים כגמולם ולגלות את גבורת ה' בעולם.