הסנהדרין הייתה המוסד העליון של חכמי ישראל, שריכז בידיו את הסמכות הדתית, המשפטית והמדינית הגבוהה ביותר בתקופת בית שני ולאחריה. מקור השם הוא במילה היוונית "סינהדריון" (Synedrion), שמשמעותה מקום כינוס של חכמים. הסנהדרין שימשה הערכאה העליונה לפסיקת הלכה ובית המחוקקים של האומה, והחלטותיה היו מחייבות את כלל הציבור.
הסנהדרין הגדולה ישבה בלשכת הגזית שבבית המקדש, מקום שסימל את החיבור שבין עבודת המקדש לבין עשיית הצדק והמשפט. בראש המוסד עמדו הנשיא ואב בית הדין, והוא המשיך לתפקד כמרכז רוחני ולאומי גם לאחר חורבן הבית, עד לפירוקו הסופי במאה ה-5 לספירה עקב גזרות השלטון הרומי.