מצווה דרבנן

מצווה דרבנן (בארמית: "של רבותינו") היא הלכה או תקנה שנקבעה על ידי חכמי ישראל לאחר חתימת התורה ונוספה על ההלכות דאורייתא. חכמים הוסיפו גזירות ותקנות כדי לחזק את קיום המצוות ולהתאים את ההלכה למציאות המשתנה.

מצוות אלו מחייבות לכל דבר ועניין, אך מבחינה הלכתית דינן קל יותר ממצוות דאורייתא. כך, למשל, במקרה של ספק במצווה דרבנן אפשר להקל ("ספק דרבנן לקולא"). דוגמאות בולטות למצוות דרבנן הן קריאת מגילת אסתר בפורים, הדלקת נרות חנוכה ונטילת ידיים לפני אכילת לחם.

מצוות דרבנן לא חוברו בנקודת זמן מוגדרת, אלא לאורך ההיסטוריה. המסורת מייחסת קביעת תקנות לאישים מהמקרא כמו משה רבנו, עזרא הסופר או שלמה המלך, וגם לחכמים שפעלו בתקופת תקופת בית שני ולאחר החורבן, וכמובן לחז"ל – חכמים מימי המשנה והתלמוד.
רבות ממצוות דרבנן תוקנו על ידי חז"ל כדי לסייע לאדם לא לעבור על מצוות דאורייתא, הנחשבות לחמורות יותר. מצוות אלה נקראות "סייג לתורה". כך, למשל, התורה קבעה שאת קריאת שמע שעל המיטה אפשר לקרוא עד שיאיר הבוקר, אך חז"ל הוסיפו לכך סייג ותיקנו שזמנה של קריאת שמע הוא עד חצות הליל בלבד.
לחכמים ניתנה הסמכה לקבוע מצוות חדשות או לגזור סייגים למניעת עבירה, ולכן למצוות דרבנן יש תוקף המחייב כל יהודי. מהרגע שבו התקבלה הסכמה בין חכמי ישראל, היא מחייבת את כל הקהילה, ואפילו נביאים אינם רשאים לבטל אותה.