הימים הנוראים

בשפה המודרנית המילה "נורא" מתקשרת לרוב למשהו שלילי או איום, אך בלשון המסורת הכינוי מבטא יראת כבוד, הוד והתעלות. הכינוי "ימים נוראים" משקף את האופי המשמעותי והמכריע של התקופה, בניגוד לשאר החגים המתאפיינים בעיקר כימי שמחה. המונח "ימים נוראים" אינו מופיע בתלמוד או בספרות חז"ל, אלא מדובר בכינוי מאוחר יחסית שמקורו ביהדות אשכנז של ימי הביניים.

מועד תחילתה של אמירת הסליחות משתנה בין העדות השונות. בני עדות המזרח והספרדים נוהגים להתחיל באמירת הסליחות כבר בתחילת חודש אלול (החל מהיום השני של החודש). לעומתם, בקהילות אשכנז מתחילים לומר סליחות החל ממוצאי השבת שלפני ראש השנה. על אף הפער במועד ההתחלה, המנהג המשותף למרבית העדות הוא להמשיך באמירת הסליחות בימי החול עד ליום הכיפורים.

ימים אלה מתאפיינים בנוכחות רבה בבתי הכנסת, וגם אנשים שאינם פוקדים אותם במהלך כל השנה משתדלים להגיע ולקחת חלק בתפילות. התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים ארוכות באופן משמעותי משאר החגים, ומשולבים בהן פיוטים ייחודיים ומנגינות עתיקות השמורות רק לימים אלו. המצווה המרכזית בראש השנה, המהווה את שיאו של החג, היא תקיעת השופר. החג הוא יום טוב לכל דבר, הנחגג בסעודות ובמאכלים המסמלים איחולים לשנה החדשה ("סימנים"). יום הכיפורים, החל בתאריך י' בתשרי, מוקדש כולו לסליחה וכפרה. לפני תחילת הצום מקיימים "סעודה מפסקת", כדי לאגור כוח לתפילות ולתענית. הצום נמשך מעט יותר מיממה, ובמהלכה נמנעים מתענוגות הגוף השונים (אכילה ושתייה, רחיצה, "סיכה", נעילת נעלי עור ותשמיש המיטה) – במטרה להתנתק מטרדות החול ולהתרכז אך ורק בהיטהרות וברוחניות. למרות חומרתו וקדושתו, הוא נתפס כיום שיש בו גם שמחה, שכן הוא מבטא קרבה יתרה בין האדם לבוראו וטמונה בו הזדמנות לליבון העוונות.

בשונה משאר החגים החלים בתאריך קבוע במהלך החודש, ראש השנה חל בראש חודש תשרי עצמו. קידוש החודש התבסס בעבר על עדות ראייה של הלבנה החדשה, שהגיעה לבית הדין בירושלים בעיכוב. כדי להימנע מספק לגבי היום הנכון נהגו לשמור יום נוסף מתוך "ספק קדושה", וכך התקבעו שני הימים כחג אחד רציף: "יומא אריכתא" (יום ארוך אחד). גם לאחר שהוסדר הלוח העברי הקבוע, שאינו תלוי עוד בעדות ראייה, המנהג נשמר. אולם, בעוד בשאר החגים (כמו שבועות, פסח וסוכות) יום חג נוסף נחגג אך ורק בקהילות חו"ל ("יום טוב שני של גלויות"), ראש השנה הוא החג היחיד שנחגג יומיים גם בארץ ישראל.

תקיעת השופר בראש השנה משמשת בראש ובראשונה כקריאת השכמה רוחנית, אשר נועדה לעורר את הלבבות לעריכת חשבון נפש, לחרטה ולחזרה בתשובה, לצד עוררות רחמי שמיים על עם ישראל בימי הדין. כדי להכין את הציבור לתהליך הפנימי הזה, נהוג שלא להסתפק בתקיעה ביום החג עצמו, אלא לשלב את קול השופר כבר במהלך חודש אלול. מנהגי ההכנה משתנים בין העדות: בקהילות אשכנז נהוג לתקוע בשופר בכל בוקר בסיום תפילת שחרית לאורך חודש אלול, תוך הפסקה בערב ראש השנה כדי להבדיל בין מנהג ההכנה למצוות החג עצמו. בקהילות ספרד ועדות המזרח משלבים את התקיעות במהלך רגעי השיא של אמירת ה"סליחות", כמו בעת אמירת "י"ג מידות הרחמים". מוטיב בולט נוסף הקשור למצווה זו הוא הזיכרון של עקידת יצחק. על פי המסורת, השופר שבו תוקעים עשוי מקרן של איל על מנת להזכיר את אותו איל שהוקרב במקומו של יצחק. תקיעה זו נועדה לעורר את זכות האבות, ולהזכיר לפני הקב"ה את מסירות נפשם של אברהם ויצחק כבסיס לבקשת רחמים על העם בשעת הדין.

מנהג אכילת ה"סימנים" בראש השנה, מאכלים המסמלים איחולים לשנה טובה, קיים בכל העדות, אך אופיו המסורתי משתנה. בקהילות ספרד ובעדות המזרח נהוג לערוך סדר ראש השנה של ממש, הכולל ברכות מיוחדות ("יהי רצון") על מגוון רחב של פירות וירקות (כמו תמרים, רימון, לוביה, כרישה, סלק) וראש כבש. לעומתן, בקהילות אשכנז המנהג המסורתי התמקד בעיקר במאכלים מתוקים (כדי לסמל שנה מתוקה), כמו תפוח בדבש, חלה טבולה בדבש וגזר. עם זאת, כיום הפך "סדר הסימנים" המלא למנהג ישראלי רווח, ומשפחות רבות מכל העדות נוהגות לאמץ אותו ולשלבו בשולחן החג. בתימן נהגו במנהג "הסימנים" בצורה מצומצמת מהמקובל באשכנז ובקהילות ספרד. בעלי מנהג בלדי שמרו על הנוסח המצומצם, בעוד בעלי מנהג שאמי נהגו בסדר "יהי רצון" מורחב הדומה למקובל בקהילות ספרד. לגבי מקורו של המנהג, הרי שהוא מוזכר בשתי גרסאות בתלמוד הבבלי – ובאחת מהן מדובר על ראיית הסימנים, ולא על אכילתם. מכאן נולדה מחלוקת בין הפוסקים אם די בראייה או לא. הכרעת רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך" הייתה שאכן יש לאכול מהמאכלים.

לכל עדה יש את "פס הקול" הייחודי לה בימים אלו, שמורכב מפיוטים ומנגינות עתיקות. בקהילות אשכנז, הפיוט המוכר והמזוהה ביותר (שחדר בשנים האחרונות גם לחלק מבתי הכנסת הספרדיים) הוא "ונתנה תוקף", המתאר בחרדת קודש את יום הדין. בקהילות ספרד ועדות המזרח בולטים פיוטים אחרים: את תפילות ראש השנה פותח הפיוט "אחות קטנה" (המסתיים במילים "תחל שנה וברכותיה"), ואת תפילת הנעילה, רגע השיא החותם את יום הכיפורים, פותח הפיוט המרגש "אל נורא עלילה". בקרב יהודי תימן הנוהגים על פי מנהג בלדי נאמר "סדר העבודה" של יום הכיפורים לאחר חזרת שליח הציבור של תפילת מוסף, ולא במהלכה (מחשש להפסק בתפילה), בעוד בקהילות שאמי אומרים אותו בתוך החזרה, כמנהג הספרדים.

"שבת שובה" היא השבת שחלה בתוך עשרת ימי תשובה, והיא קרויה כך על שם הפטרתה מספר הושע הפותחת במילים "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ". מכיוון שהשבת נחשבת מקור הברכה לימות השבוע שאחריה, יש הרואים בה מעין שורש רוחני ליום הכיפורים עצמו. המנהג המרכזי בשבת זו הוא שמיעת דרשה מיוחדת בענייני תשובה, הנישאת בבית הכנסת על ידי רב. היא נחשבת לאחת משתי הדרשות המרכזיות בשנה, לצד דרשת "שבת הגדול" שלפני פסח.

למרות שיום הכיפורים הוא יום של צום ותענית, קיימת מצווה להרבות באכילה ושתייה ביום שלפניו (ט' בתשרי). מעבר לסיבה המעשית של אגירת כוח לקראת הצום הארוך והתפילות המרובות, האכילה מבטאת שמחה על כך שזכינו ביום מיוחד של כפרה והיטהרות. מכיוון שביום הכיפורים עצמו לא ניתן לחגוג בסעודה, אנו מקדימים ומבטאים את השמחה הפיזית בערב החג, עד שחז"ל קבעו כי "כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".