האיסור מופיע בשני מקורות במקרא: האחד בספר ויקרא בתוך קובץ מצוות גדול (פרשת קדושים), והשני במעמד הברכות והקללות בספר דברים, שם יש קללה מיוחדת למי שמטעה עיוור בדרך. בפשט הפסוקים נראה שהכוונה היא פשוטה: לא להפיל עיוור. אך בחז"ל קיבל הביטוי משמעויות חדשות, והפרשנים טוענים שיש איסור מהתורה לתת לאדם עצה גרועה לאדם בתחום שהוא "עיוור" בו, כלומר אינו מבין בו, או לרמות אותו ולגרום לו לעבור עבֵרה.
