“הַיָּחִיד הַפְּרָטִי יָכוֹל לְנַתֵּק אֶת עַצְמוֹ מִמְּקוֹר הַחַיִּים, לֹא כֵן הָאֻמָּה, כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ, עַל כֵּן כָּל קִנְיָנֶיהָ שֶׁל הָאוּמָּה… כֻּלָּם רוּחַ אֱלהִים שׁוֹרָה בָּם: אַרְצָהּ, שְׂפָתָהּ, תּוֹלַדְתָּהּ, מִנְהָגֶיהָ”: מי שאמר דברים אלה הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המכונה גם הראי”ה, מאבות הציונות הדתית, שנפטר לפני 89 שנה בדיוק, ביום ג’ אלול התרצ”ה, 1 בספטמבר 1935, בגיל 69.
הרב קוק סבר שהדת היא חלק בלתי נפרד מהציונות. הוא התנגד לאמירה, שחזרה בפי אנשי ההסתדרות הציונית ואף בקונגרסים הציוניים, כאילו “הציוניות דבר אין לה עם הדת”. מבחינתו הצלחת הציונות תלויה באיכות הקשר שלה עם התורה, ואין סתירה בין התנועה הציונית והדת, אלא ההפך. “רוח ה’ ורוח ישראל חד הוא”, הוא כתב (הציטוטים מתוך: “אורות התחיה”, ט’).
בשנת 1921 הוא הקים את הרבנות הראשית – שהייתה, לדעתו, שלב ראשון בייסודה של סנהדרין חדשה – והפך לרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל. מבחינתו הרבנות הראשית לא הייתה מנגנון בירוקרטי בלבד, אלא הנהגה רוחנית של האומה היהודית.
החלוצים במושבות כמהים אל הדת
הוא נולד בעיר גריבה (היום בלטביה) בשנת 1865 וכיהן בתחילה כרב בליטא, לפני שפנה אליו יואל משה סלומון, אותו אחד מהבלדה המפורסמת, וביקש ממנו לכהן כרב קהילות יפו והמושבות. הרב קוק קיבל ברצון את ההצעה, עלה ארצה בשנת 1904, והתיישב ביפו.
הוא היה דמות כריזמטית וידע להתחבב על קהלים רבים ומגוונים וגם להיפתח אליהם ולשוחח עימם, וכך בתפקידו כרב המושבות הוא יצא בשנת 1913 בראש משלחת רבנים ל”מסע המושבות”: משלחת בת כעשרה רבנים, בראשותו ובראשות הרב יוסף חיים זוננפלד, ראש העדה החרדית בירושלים, שערכה מסע בן כחודש בין המושבות בצפון הארץ. מטרת המסע הייתה לחזק את הקשר של החלוצים לתורה ומצוות. במשך חודש ימים ביקרו הרבנים ב-26 יישובים, מחדרה עד מטולה, ופגשו את חלוצי העלייה השנייה שרובם היו בעלי אידיאולוגיות סוציאליסטיות ולאומיות.
בהקדמה לחוברת שמסכמת את המסע מתאר הרב קוק את מצבם הרוחני והכלכלי הדחוק של האיכרים ואת שמחתם הרבה על ביקור הרבנים. הוא כותב כי הגליל מוזנח ו”נעזב” מבחינה דתית, ו”החינוך מסור שם בעיקרו ביד אלה אשר כל קודש ה’ בישראל רחוק מליבם, והדור הצעיר הולך ומתחנך ברוח נוכרייה, אף על פי שהיא נקראת עברית-לאומית, אבל אין בה מיסוד נשמת האומה ודורותיה”.
עם זאת, על אף החינוך הלקוי, התרשמו הרבנים כי ה”נטייה דתית של הלב הישראלי הייתה תמיד מצויה לצידנו”, ואלמלא ההשפעות הזרות היו הפועלים מסכימים ברצון לחזק את החיים הדתיים. הרבנים התקבלו בכבוד, ובחלק מהמקומות הסכימו הפועלים לחזק את לימודי הקודש ולהקים בתי כנסת. לעיתים המפגשים הסתיימו אף בריקודים – פועלים ורבנים, כתף אל כתף.
ישיבת “מרכז הרב” – בבית הרב
הרב קוק נישא פעמיים: לאחר פטירת אשתו הראשונה, אלטה בת שבע, כשנה וחצי לאחר לידת בתם הראשונה, הוא נישא לבת דודתה, רייזא רבקה, שילדה שלוש ילדות נוספות ובן אחד. שתיים מבנותיו – רוחמה טויבא ואסתר יעל – נפטרו בצעירותן; בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, המשיך את דרכו של אביו.
בשנת 1924 ייסד הרב בביתו שבירושלים ישיבה שהייתה לישיבה הציונית-דתית הראשונה בארץ ישראל. הוא קרא לה “הישיבה המרכזית העולמית”, אך היא נודעה בשם “מרכז הרב”. הלימודים התקיימו בעברית ושילבו לצד דברי תורה גם שיעורי מחשבת ישראל, תנ”ך, אמונה והגות. מעניין לציין כי תוכנית הלימודים כללה, נוסף ללימודים התורניים, גם פילוסופיה, היסטוריה, בוטניקה וביולוגיה – גם אם לא הכול יצא לפועל.
הרב קוק לא ראה צורך להתנגד לתיאוריות מדעיות, בהן גם תיאוריית האבולוציה. במכתב לתלמידו, ד”ר זיידל, בשנת 1908, הוא כתב כי אין צורך להתנגד לכל גילוי שעומד בסתירה לפשט התורה, כי אין זה כלל עיקר התורה לספר לנו עובדות פשוטות על דברים שהיו, ולהפך; במקום לסתור עובדות כמו תורת האבולוציה צריכים לבנות את ארמון התורה מעליה ולהתרומם למעלה ממנה.
לפי חזונו, היה לישיבה לא רק תפקיד חינוכי מקומי: היא נועדה לבסס את ירושלים כמרכז רוחני של כל יהודי העולם. וכלשונו: “לא רק בעד בני ארץ ישראל, כי אם בעד כל הגולה כולה, אשר אליה ינהרו כל הצעירים למודי ה’ המצוינים בכישרון ושאר רוח מכל תופשי התורה בכל תפוצות הגולה, ויעלו ירושלימה, ‘לקצה בגבעות ולסתת בהרים לפרק הוויות ולתרץ שברים’, להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בה בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש!” (“הישיבה המרכזית העולמית בירושלים”, בתוך: “מאמרי הראיה”, פורסם בניו יורק, התרפ”ד).
מצב הכותל – “עלבון”
כשבוע לפני מאורעות תרפ”ט נערכה תהלוכה גדולה של נוער בית”ר לעבר הכותל המערבי שנועדה למחות נגד התנכלויות המוסלמים למתפללים היהודים במקום. בתגובה כתב הרב קוק על מצבה העגום של רחבת הכותל והקשיים להתפלל במקום: “אי אפשר שהמצב של המקום הקדוש הזה ימשיך לאין קץ בצורה של עלבון כזה”. עם זאת, הוא הבהיר כי כוונתו לא לצעדים אלימים אלא לכך שהבריטים ירחיבו את רחבת התפילה שליד הכותל תוך פיצוי התושבים הערבים: “הייתכן שההיגיון המשפטי לא ימצא איזו דרך שהיא של התפשרות, שתביא לכלל הפקעת מקום מקדשנו בדרך של פיוס הגון מצד הממשלה (המנדטורית)?” (מתוך עיתון “דואר היום”, 18 באוגוסט 1929).
האווירה המתוחה נמשכה כל אותו שבוע, עד שביום שישי ה-23 באוגוסט החלו הפרעות בירושלים ומשם התפשטו למקומות אחרים, בהם חברון, צפת ויישובים אחרים. 133 יהודים נרצחו, ורכוש ובתי כנסת עלו באש. במהלך המאורעות, בשבת טלפן הרב קוק שהיה אז רבה האשכנזי של ירושלים, לממלא מקום הנציב העליון הבריטי, הארי לוק, ודרש ממנו לפעול נגד הפורעים המוסלמים. לאחר מכן הוא שלח מברק לראשי הקהילות היהודיות ברחבי העולם: “היהדות הארצישראלית בסכנה. הצילו בכל הדרכים שאתם יכולים להצילנו במהירות היותר אפשרית ולד’ הישועה” (המכתב מצוי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים).
המכתב מעיד על גודל מצוקתו של הרב קוק לנוכח המאורעות, אך גם לאחר מכן הוא לא הסכים לוותר על הזכויות היהודיות בכותל. “ועדת הכותל”, שמונתה על ידי חבר הלאומים למציאת פתרון בין היהודים והמוסלמים בעקבות המאורעות, הציעה פשרה שלפיה תוכר בעלותם הקניינית של המוסלמים על הכותל אך ליהודים תינתן זכות להתפלל בו. ואולם הרב קוק התנגד לפשרה ואמר שאין לו זכות לוותר בשם עם ישראל על הכותל המערבי. “אם חס ושלום נוותר על הכותל גם הקב”ה לא ירצה להחזירו לנו”.
רבע מיהודי הארץ בהלוויה
בסוף ימיו נאבק הרב קוק בסרטן. לשמו נוסף השם “חזקיהו” ונערכו עבורו עצרות תפילה. בשעותיו האחרונות התאספו מחוץ לבניין מאות אנשים שהתפללו לשלומו, אך הוא הלך לעולמו בגיל 69. בשווייץ התקיים באותם ימים הקונגרס הציוני הי”ט, ומייד עם הגיע הידיעה על מותו הופסקו דיוני הקונגרס לכמה שעות לאות אבל. הם חודשו לעת ערב, בישיבה מיוחדת לזכרו. למוחרת הוכרז על יום אבל לאומי בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל, והעבודה הופסקה מהשעה 12 בחצות היום, שעת תחילתו של מסע ההלוויה ההמוני. בלוויה השתתפו 50–100 אלף איש – כרבע מתושבי הארץ היהודים באותה תקופה. הוא קבור בהר הזיתים שבירושלים.
הרב קוק השאיר אחריו מורשת עשירה של כתבים בתחומים מגוונים, מספרי הלכה ופרשנות ועד לשירה ומאמרים. רבים מכתביו – בהם “אורות”, “אדר היקר”, “ריש מילין”, “אורות התורה” ועוד – ראו אור עוד בחייו, אבל רוב כתביו ראו אור אחרי מותו. חלקם נערכו על ידי בנו, הרצי”ה, הרב צבי יהודה קוק. ספריו נלמדים בישיבות ומוסדות חינוך של הציונות הדתית, ומכיוון שלספרים שיצאו בהוצאת הרב קוק יש כריכה לבנה הם אף זכו לכינוי “הש”ס הלבן”. הוא העמיד אחריו שורה ארוכה של תלמידים וממשיכי דרך, וארגונים ויישובים נקראים על שמו.