תפילת מנחה

זמן התפילה מתחיל מחצי שעה זמנית לאחר חצות היום (זמן המכונה "מנחה גדולה"). לכתחילה, יש להתפלל את התפילה עד שקיעת החמה. בדיעבד, או בשעת הדחק (כמו למי ששכח או היה אנוס), מותר להתפלל תפילת מנחה גם לאחר השקיעה, וזאת במהלך עשרים דקות עד חצי שעה לאחר השקיעה, כלומר עד זמן צאת הכוכבים.

מנחה גדולה חלה חצי שעה זמנית לאחר חצות היום (בערך ב-12:30 בצוהריים, תלוי בעונה). מנחה קטנה חלה שש שעות וחצי זמניות מתחילת היום, כלומר כשעתיים וחצי זמניות לפני שקיעת החמה. מבחינה הלכתית, עדיף לכתחילה להתפלל בזמן "מנחה קטנה" מכיוון שזה היה הזמן המקורי שבו הקריבו את קורבן התמיד של בין הערביים בבית המקדש, אך מי שחושש שישכח להתפלל מאוחר יותר או שיש לו מניין זמין רק בצוהריים, יכול בהחלט להתפלל בזמן מנחה גדולה.

תפילת מנחה היא תפילה קצרה יחסית בהשוואה לשחרית, והיא אינה כוללת את קריאת שמע וברכותיה. המבנה הבסיסי שלה נפתח באמירת מזמור "אשרי יושבי ביתך" (מזמור קמ"ה בתהילים), חצי קדיש, ולאחר מכן עוברים ישירות לחלק המרכזי – תפילת שמונה עשרה (עמידה) הנאמרת בלחש. במניין, החזן חוזר על התפילה בקול רם (חזרת הש"ץ) ובמהלכה משתלבת קדושה. בימי חול, לאחר חזרת הש"ץ אומרים תחנון (נפילת אפיים), והתפילה נחתמת בקדיש תתקבל ובמזמור "עלינו לשבח". בשבתות ובימי תענית, הנוסח משתנה מעט וכולל גם קריאה קצרה בספר התורה.

בעוד בנוסח אשכנז פותחים ישירות במזמור "אשרי", בני עדות המזרח (הספרדים) פותחים באמירת "פתח אליהו", סדר קורבן התמיד ופיטום הקטורת. השוני הבולט ביותר מופיע בחלק התחנון: הספרדים והחסידים אומרים נוסח וידוי קבוע ("אשמנו, בגדנו") וי"ג מידות רחמים לפני נפילת אפיים, בעוד במנהג אשכנז וחלק מיהדות תימן (בלדי) מסתפקים בנפילת אפיים בלבד ללא וידוי. לקראת סיום, הספרדים מוסיפים את מזמור ס"ז בתהילים ("למנצח בנגינות") שאותו האשכנזים משמיטים. בקהילות תימן בלדי לא נהגו לומר את תפילת "עלינו לשבח" בסיומה של מנחה, אלא חותמים אותה מייד לאחר הקדיש שאחרי התחנון. נוסף על כך, בימי תענית הכהנים הספרדים עולים לדוכן לברך את העם במהלך חזרת הש"ץ של מנחה, דבר שאינו רווח בקהילות אשכנז.

מעבר לקשר ההיסטורי ל"קורבן המנחה" שהוקרב בבית המקדש בבין הערביים, חכמים מצאו בשם זה חיבור יפהפה למילה "מנוחה", שכן התפילה נאמרת בשעות שבהן השמש נוטה מערבה ונרגעת לקראת סוף היום. פירוש מרתק נוסף מיישם למילה משמעות של מתנה או נדבה; בעוד תפילת הבוקר היא חובת פתיחת היום, העצירה היזומה באמצע מרוץ החיים וטרדות הפרנסה נחשבת למעין מתנה ונדבה רוחנית שאנו מעניקים לקדוש ברוך הוא מתוך עמל יומנו וללא אינטרס גשמי.

כן, לכתחילה נשים חייבות להתפלל שתי תפילות ביום – שחרית ומנחה, מכיוון שאלו תפילות רחמים קבועות שאינן נחשבות למצוות עשה שהזמן גרמן (מהן נשים פטורות). המנהג הרווח בקרב נשים רבות בעבר להסתפק בתפילה אחת ביום אינו עיקר הדין, אלא הסתמכות בדיעבד על לימוד זכות בשעת הדחק. עם זאת, נשים המטופלות בילדים קטנים וטרודות מאוד בגידולם ובצורכי הבית פטורות מתפילת מנחה, מכיוון שהעיסוק המאומץ בגידול הילדים ובטיפול בהם נחשב לעיסוק במצווה הפוטר מן התפילה.

המסורת היהודית מלמדת כי זמן תפילת מנחה הוא "עת רצון" ייחודית שבה השערים פתוחים והתפילות נענות באופן מיוחד, כפי שמצינו אצל אליהו הנביא שנענה באש מהשמיים בהר הכרמל בדיוק ב"עת מנחת הערב". חכמי המחשבה והחסידות מסבירים כי סגולה זו קשורה למאמץ של האדם: כשהאדם עושה צעד המנוגד לטבע הגשמי, עוצר את עיסוקיו הכי בוערים ומקריב את הזמן הכי לחוץ ביום עבור הרוח, הקב"ה נוהג איתו מידה כנגד מידה ופותח עבורו את שערי הרחמים למעלה מהטבע.

מחצי שעה לפני שיגיע זמן "מנחה קטנה" (בערך שלוש שעות לפני השקיעה), אסור לאדם לשבת לסעודה גדולה וקבועה (כמו סעודת מרעיו או חתונה) וכן אסור להתחיל במלאכה ממושכת שיש חשש שתימשך ותגרום לו לשכוח להתפלל. עם זאת, אכילת ארעי – כגון פירות, ירקות, קפה, תה או מאפה קטן בכמות של עד כביצה (כ-50 גרם) – מותרת בהחלט. אם האדם מינה שומר (אדם אחר שיזכיר לו להתפלל) או כיוון שעון מעורר שיזכיר לו את זמן התפילה, מותר לו לאכול גם סעודה מלאה.

אדם שפספס את התפילה באונס (כגון שהיה חולה או עסוק בהצלת נפשות) או בשגגה (שכח מפאת לחץ קיצוני), יכול לפצות על התפילה החסרה באמצעות "תפילת תשלומין". לשם כך, בתפילה הבאה מייד לאחר מכן – תפילת ערבית של הלילה – עליו להתפלל פעמיים את תפילת העמידה (שמונה עשרה). התפילה הראשונה נחשבת עבור תפילת ערבית, והתפילה השנייה משמשת תשלומין עבור מנחה שפוספסה.