המונח "ישיבת שבעה" מתאר את תקופת האבלות המרכזית במסורת היהודית, שמהווה את השלב השני מבין ארבעת שלבי האבלות ביהדות: אנינות (מהפטירה ועד הקבורה), שבעה, שלושים ושנה.
ישיבת שבעה נקראת על שם תקופת האבל: היא נמשכת שבעה ימים החל מרגע קבורתו של נפטר מדרגה ראשונה: אב, אם, אח, אחות, בן, בת, בן זוג או בת זוג. השם נגזר גם מהפעולה הפיזית של הישיבה על כיסא נמוך או סמוך לארץ, ומקורו של פרק זמן זה נזכר כבר בספר בראשית באבלו של יוסף על יעקב אביו. סממנים אלו, כולל לבישת הבגד שבו מבצעים קרע בשעת הקבורה, מבטאים באופן סמלי הזדהות עמוקה עם הנפטר הטמון באדמה, שבירה של שגרת החיים החומרית, קבלת הדין והכנעה מול האובדן.
במהלך ימי השבעה הקפאת שגרת החיים היא כמעט מוחלטת. האבלים מנתקים את עצמם מעיסוקי החולין, מעבודה, ממסחר ומאירועים חברתיים, ונמנעים מפעילויות הקשורות לתענוג ולטיפוח, כגון רחצה, סיכה, תספורת, כיבוס, נעילת נעלי עור וקיום יחסי אישות. הישיבה מוקדשת לעיבוד הכאב, לזיכרון הנפטר ולעילוי נשמתו באמצעות תפילות, אמירת קדיש ולימוד הלכות שקשורות לאבלות. בבתים רבים נהוג להדליק נר נשמה הדולק לאורך שבעת ימי האבל, ולקיים תפילות במניין כדי לאפשר לאבלים לומר קדיש מבלי לצאת מהבית. בימים שבהם קוראים בתורה, יש הנוהגים להביא לבית האבל גם ספר תורה. כמו כן, נהוג לכסות את המראות בבית, הן כדי להימנע מעיסוק במראה החיצוני והן משום האיסור להתפלל מול מראה.
לצד מנהגי האבלות מהווה ישיבת השבעה מנגנון תמיכה חברתי ורגשי משמעותי, שבו חברי הקהילה והקרובים יכולים לקיים "ניחום אבלים": הם מגיעים לבית האבל כדי לעטוף אותו, לדאוג לצרכיו הפיזיים, ולנחמו מבלי להותירו לבדו ברגעים הקשים של תחילת עיבוד האובדן.