גלות בבל

גלות בבל לא התרחשה בבת אחת, אלא בוצעה בשלושה גלים פוליטיים וצבאיים שונים במהלך המאה השישית לפני הספירה: גל ראשון - גלות יהויכין: התרחשה כ-11 שנים לפני החורבן, ונודעה כ"גלות החרש והמסגר", שבה הגלה נבוכדנצר את המלך יהויכין יחד עם צמרת השלטון, הלוחמים ואנשי הרוח (ביניהם הנביא יחזקאל), מה שהכשיר את הקרקע לקליטת שאר העם בבבל. גל שני - חורבן בית ראשון: השיא הטרגי בשנת 586 לפנה"ס, שבו בעקבות מרד המלך צדקיהו החריבו הבבלים את ירושלים, שרפו את בית המקדש והגלו את רוב העם, כשרק עניי העם נותרו בארץ. גל שלישי - לאחר רצח גדליהו בן אחיקם: התרחש לאחר שהנציב היהודי שמונה מטעם הבבלים נרצח. שארית הפליטה שנותרה בארץ חששה מנקמת הבבלים וברחה למצרים, ובכך פסק כמעט לחלוטין היישוב היהודי בארץ עד לשיבת ציון.

הגלות הייתה תוצאה ישירה של מאבק שליטה עולמי בין שתי מעצמות העל של התקופה: בבל ומצרים. ממלכת יהודה הקטנה נקלעה למוקד הסכסוך, ובתוכה התנהל ויכוח פנימי עז בשאלה אם להיכנע לבבלים ולהפוך למדינת חסות, או לסמוך על הגנתה הצבאית של מצרים. המלכים יהויקים וצדקיהו נטו לתמוך במצרים ופתחו בגלי מרידה נגד בבל, וזאת בניגוד מוחלט לאזהרותיו של הנביא ירמיהו, שדחק בהם להיכנע לבבל במצוות השמים כדי למנוע את חורבן העיר. בסופו של דבר, המרידות הפוליטיות הללו הובילו את צבא בבל לכבוש את יהודה באופן סופי ולהחריבה.

הנביאים, שחיו ועמדו בלב המאורעות, הבהירו לעם שהחורבן והגלות אינם יד המקרה או תוצאה של חולשה צבאית בלבד, אלא עונש אלוקי ישיר על קריסה מוסרית וחברתית. הגורמים המרכזיים המוזכרים בספרי הנביאים הם חטאי עבודה זרה, שפיכות דמים ושחיתות חברתית קשה שכללה עיוות דין וניצול של שכבות חלשות כמו יתומים ואלמנות.

הנביא ירמיהו ניחם את העם המיואש בנבואה מפורסמת, שבה קצב מראש את משך קיומה של הגלות וקבע כי העם ישוב לארצו כעבור 70 שנה. בהיסטוריה ובפרשנות ההלכתית קיימים שני חישובים מרכזיים להתגשמותה: החישוב הראשון מונה 70 שנה מעליית בבל לשלטון והכנעת יהודה הראשונה ועד לנפילת בבל ומתן הצהרת כורש הפרסית שאישרה את החזרה לארץ. החישוב השני, המדויק מבחינת חיי הדת, מונה בדיוק 70 שנה מיום חורבן הבית הראשון ועד להשלמת בנייתו וחניכתו של בית המקדש השני בירושלים.

החיים בבבל חוללו שינויים תרבותיים עמוקים, ובראשם אימוץ השפה הארמית כשפה יום-יומית שנייה לצד העברית, ואימוץ שמות החודשים הבבליים (ניסן, תשרי, כסלו וכו') שהחליפו את המספור המקורי מהתורה. נוסף על כך, בתקופה זו נטשו היהודים את הכתב העברי הקדום ועברו לשימוש ב"כתב האשורי" המרובע, המשמש אותנו עד היום לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות. חשוב לציין כי הקהילה המפוארת שהושרשה בבבל הפכה לאורך הדורות למרכז תורני עצום, שבו נכתב ונחתם מאות שנים מאוחר יותר התלמוד הבבלי.

בשנת 538 לפני הספירה, לאחר שהביס את האימפריה הבבלית, פרסם כורש מלך פרס צו מלכותי היסטורי המאשר לגולים היהודים לחזור לירושלים ולהקים מחדש את בית המקדש. למרות ההתרגשות העצומה, רק מיעוט מן הגולים (כ-42 אלף איש בלבד, בראשות זרובבל) בחרו לעזוב את חייהם הנוחים בבבל ולעלות לארץ השוממת בגל העלייה של "שיבת ציון". מרבית היהודים העדיפו להישאר בבבל משיקולים כלכליים וחברתיים, ומבחינה הלכתית, מכיוון שרוב העם לא חזר לארצו, נקבע בפסיקה כי מעמד המצוות התלויות בארץ בימי בית שני השתנה ונהג רק מדרבנן (תקנת חכמים) ולא מדאורייתא (מן התורה).